מאת: רבקה ערנטרוי עפ”י תורת חיים לאדמור האמצעי פרשת תרומה ועפ”י ספר הליקוטים לצמח צדק ליקוט “באר”
א)אבא ואמא נפגשו בין שאר הזוגות ליד הבאר:
לכאן הגיע אליעזר השדכן ופגש את רבקה והעתיר עליה תכשיטים לרוב… וכשיצחק חזר מהבאר (לחי רואי) לאחר תפילת מנחה בצהריים, ורבקה היתה אז רכובה על הגמל, כשראתה דמות אצילית קרבה, היא שערה שהיה זה שר נכבד והיא רכנה קמעה מהגמל, אך כשחשה את הקדושה הניסכת סביבה והיא גילתה כי היה זה יצחק, היא התעטפה לכבודו בצעיף במין צניעות שכזו.
אח”כ הוא הביא את רבקה “האוהלה שרה אימו” והוא נשאה לו לאישה.
גם יעקב הגיע לבאר זו וגלל מפיה את האבן הכבדה בקלות שכזו כאילו שלף חילץ פקק מצווארו של בקבוק והמים עלו לקראתו ואז מצא את רחל.
גם לפני משה עלו המים בבאר זו והוא ראה אות לכך שעוד מעט ימצא את זיווגו ואכן, לכאן הגיעה צפורה בת יתרו להשקות את צאן אביה ופה ליד הבאר מצא אותה משה.
האם עלו המים גם לקראת אבא כשהגיע אל הבאר כשהוא מצא כאן את אמא? אם כך היה… אני משוכנע שהיתה זו נשמתה האוהבת והסוערת של אמא “באר” שגאתה בגבורה שכזו ובמין ערגה וגעגועים אל אבא והמים צפו ועלו לקראתו ואז המה ליבו אליה.
ב) מדוע בחרו להיפגש דווקא ליד הבאר?
ואמא הנבונה ידעה איך לחדור לנבכי לבבו של אבא והיא הסירה ממנו את השסתום המשתק, אז גלל אבא את האבן מעלי פי הבאר והמים הזכים והטהורים והצלולים החלו לנבוע בעוצמה שכזו.
את הבאר הזו לא חפר אבא, אך היא נבראה בששת ימי בראשית ואת פיה של הבאר הזו ברא אלוקים בערב שבת בין השמשות ברגע של קסם..
הדבר התרחש בעת דמדומים באותו רגע מסתורי הסוגר על היום החולף והשמש השוקעת והמחברו עם נקודת תחילת הלילה…
ורגע עולמי זה גם מחבר את השניה החותמת את ה”חול” ופותחת את נקודת ה”קודש” של שבת.
הנקודה הזו שהיא כה פלאית ועצומה אינה מהווה חוליה של היום והלילה ולא החול והקודש שהתאחו, אך היא חולשת עליהם והיא אך מחברת וממזגת וממשיכה אחווה ואחדות…
הנקודה האדירה הזו היא זו שמעצימה את התמזגותם הנצחית של אבא ואמא ושל כל הזוגות בעם ישראל היקר ומחברת אותם בקוטביות המנוגדת שבתכונותיהם להפליא!
אמא הרה ויולדת ומטפחת ומבריקה ומשקיעה ואוהבת כי אמא “באר” היא מעין מראה המשקפת את קרני העצם הנופלות עליה ומחזירה אותן לאחור וניתן לראות בה את התמונה למרחקים, כן אמא צופה למרחקי העומק… רואה מאחורי למעטה החוצץ ומעלים ושום דבר אינו נסתר מתפיסתה הערמומית…
ואמא “חווה” במידת הגבורה היא מתרוממת אלי האופק הנפער כמו אותם מי באר נובעים… אלי המרחבים ובכוח הגבורה החמים שבה היא מפרידה ומפרטת את תכני ההגות שלו ומביאה את אבא לחיוויו, למבע שלו… להתבטאותו…
ואבא מתבונן אלי העולם כמבעד לזכוכית שקופה… צלולה ואת התפיסה המציאותית החכמה הזו של אבא, אמא מפרטת ומנתחת ומגלה ומעצבת.
וגם במערכת הפיזית שלה מתחלקת השפעת האב לפרטי איברים של העובר והדבר מהווה בטוי ומבע לאבא.
ובכוח היצירתיות שלה היא הופכת את הרעיונות שאבא הוגה ליצירת קסם.
ואבא שופע טוב וחסד ונעשה הדמות האצילית והנוסכת קדושה ואמא רוכנת ומתכסה בצעיף בקדושה…
ללוא אבא, לא היה לאימא דמות משפיעה… מאצילה ומזרימה תכני עושר לבית וכל הכשרים שלה והיצירתיות שלה היו אובדים ולא היו מייצרים…
ולולא אימא, אז היו הפלישתים פולשים לבאר והיו סותמים אותה בעפר דומם זורע קור ומוות… כי בשל טוב הלב של אבא, הוא היה ממשיך להם נועם וחסד ותוכן מקודש ושפע רוחני, שהלך והצטמצם ונעשה זעיר יותר וירד והשתפל ונתפס בבית קבולם הצר והמצומצם של הערלים…
אברהם אבינו האציל היה מכניס אורחים מושבע והשפיע אף לערלים אלה אך טוב וחסד והוא כרה בארות שנבעו מתוכם מים לרוויה, אך הפלישתים האלה לא העריכו את הטוב הזה ובגדו בו כ”כ.
הפלישתים המה בחינת המבוא ה”מפולש” הפתוח והחשוף והכול אצלהם פעור וחשוף ומופקר ופיהם אינו יודע רסן ושליטה ואיפוק ואינו חדל מצחוק של הוללות ולעג ושאט נפש וריקנות משוועת ומחפירה ללוא חשיבה ותוכן וצחוקם זה אינו מהווה השלכה לנסיבות של אושר… של נחת וסיפוק והשג בשל העמל, אך הצחוק המופרע הזה הוא סוד הריקניות.
ואולם, יצחק הדף אותם. “הצחוק” שלו הכריע את צחוקם. צחוקו היה סמל לנצחון ולצליחה על אוייב המבקש לשסוע ולשאוג בצחוק המולה משתולל.
יצחק ידע שאם מוותרים לפלישתים ונכנעים ברפיסות למסור להם שטחים ולו אף סנטימטר אחד ובודד, אזי תרבה חוצפתם ועזותם והתקוממותם במרד ולוחמה לקרוע ולשסוע…
לכן עמד יצחק נחוש בגבורה, מאופק בשכחה עצמית ואינו נכנע לכופר ובצע של שוחד… ומושל ברוחו ואינו נכנע להם ורוחו נחושה ועיקשת ועומד על עקרונות שלמות העם והארץ וכך, אכן, הניס אותם והפיץ אותם לארבעת רוחות השמיים.
ואמא “באר” הופכת את החממה בה אנו גדלים לבאר… וכל אחד מאיתנו נעשה לבאר היות ואמא “מבארת”(באר) ומבהירה בגבורה עולמית את תורת התובנות שלה ברוך בנועם ובסובלנות ומדגימה וממחישה ומחיה את “תורת אימך” שלה והיא כורה העמק לתוך ליבי את פי הבאר… והופכת אותי לבית קבול ומסירה רגבי עפר חוסמים..
וככול שהיא ממשיכה לחדור לעמקי נשמתי באהבה , גבישי העפר שהיא מסלקת נעשים דקים יותר ועדינים יותר ואז אני חש את פי הבאר שבי נחשף וצמא..
ואני חש את המעיין הנובע ומפכה מתוכי… זכורני בהיותי מעיין קולח בתהומות האדמה וזורם מטפס בסולמות ההרים בעובי האדמה וגולש לעמקים נשחל בין נקבוביות החול..
הם נקזו ממני את הזוהמה שדבקה בי והסירו ממני את המלח הצורב ואולם עתה הנני נובע אך אני כה צמא… עורג לתוכן… למוסריו.
זכורני עת הייתי עדיין נשמה טהורה שנמשכה לגוף העפר שבי שתבע תאוותנות של כוחנות וכבוד ובצע…
אך החול הזה… העפר הזה ממנו נבראתי והמעורר בי תאוותנות לפתע מנקז מתוכי את הגסות העבה והאומללה הזו ואני חש רגעי כאב וגעגועים אל הרוח… אל האור ממנו נמשכה אלי נשמתי… אל אותו מקור של מי המעיינות הממלאים את הבאר בניצוצות של הנשמה.
ואז כשאבא (סמל לכוח החכמה) מגיע אלי “קצר וקולע” ב”מוסר אביך” אני שותה בצמא את דבריו. ואיני מתרעם ולא מתמרמר עוד.
ולכן כרה שוב יצחק את בארות אברהם וכינה אותם באותם שמות שכינה אותם אברהם, היות והגבורה העוצמתית של יצחק ושל האישה נטולת האור השופע חסד ותכנים של אברהם שזרע סביבו קדושה – עשויה לגווע…
והתבוסה המפתיעה של האויב החסון והעריץ מה מפתחעה ומדהימה כ”כ.
היא משעשעת מאוד וההכרה והמודעות שבנו נפעמות בחוסר אמונה כי נצחנו!
והמערכת שבנו מטללת כבמתקן שעשועים ואנו שועים (פונים) מעלה ומטה בצחוק.
זהו סודו של העונג לגבור על כוחות הרשע.
וצוחק מי שצוחק אחרון!