תובנות לפרשת כי תצא מאת רבקה ערנטרוי
הכיצד, אכן, יוכל החייל הישראלי המתמודד בשדות הקרב הנטוש, לחלוש ולצלוח במערכה עיקשת ובלוחמה נחרצת עלי מחדלי החשיקה הלוהטת והמתלהמת בו במאוויו הנחשלים והשוקקים אלי “אשת יפת התואר” הנכריה?
מאין הוא עשוי לשאוב את העוצמה העולמית הזו שלא ליפול בשבי מכמורת מתגי הכישוף שהיא מאפיינת, בצפורניים המגונדרות שהיא מנוססת לראווה, בשער הגולש שהיא חושפת ובשמלת הקסם שהיא מתפארת בה כ”כ ולצלוח עליה ודווקא לשבות אותה?
מה מפליא ומהמם וכיצד זה מתרחש שדווקא בתוכי כוח המשיכה וה”חשיקה” הזאת טמונים דווקא פוטנציאלים חיוביים ויכולות קסם אדירות של שיא לבנות את חייו שיהיו חסינים, בוגרים, יצירתיים ומעוצבים?
וכה מתמיה כיצד, אכן, הרוח הנעימה והאוורירית של “יפת מתואר” היא הנשמה האלוקית, היא זו המשפיעה לו את חיי הנצח שלו והמנשימה בו בכנפי הרוך שלה, עונג מבסם ומשווע והוא, אכן, יושיע אותו ממלכודת זאת של אשת “יפת התואר”?
הסמל של המונח “יפת התואר” לעומת הכינוי “אשת יפת תואר” מהווה ,למעשה, את התגלמותה של הנשמה האלוקית המחוברת במקורה ללוא כל חיץ וללוא כל מחיצות בינה והאלוקים ואין שום מסווה בעולם מעלים של משיכות וקסם גשמיות העולם הזה וחומריותו, בסמל של “אשת יפת תואר” – מטשטש ומאפיל על חזות האמת הצלולה של הנשמה האלוקית בקודש והחייל החוזה מתוכי ההשקף הצלול הזה שלה, של הנשמה המכונה “יפת תואר” יצלח ויתנצח עליה במערכה.
“יפת התואר” מכונה “יחידה” היות ומציאות האמת והקודש נתפסת אצלה כמהות היחידה והבלעדית השוררת בעולם של “אין עוד מלבדו” והחיות העצומה הזורחת בה אינה עשויה להתיישב בכלי הגוף הצר והמצומצם שלנו אך היא אופפת אותנו ומחיה אותנו וממשיכה אלינו, ביחוד, בירח אלול תחושות של התעוררות פתע פתאומיות של ערגה וגעגועים לקודש.
הכינוי “יפת התואר” – נובע בשל הסמל שבאורות הפאר והיופי המגלמים אותה והמעניקים לה את ההדר והזריחה הזו כבמשל גווני הקשת המרהיבה המשקפים את אור הקודש הבוקע מתוך חשכת העבים של המחשך הגלותי והמעלימים על הקודש.
ואומנם, אסור להתבונן בקשת הזאת היות והיא, אכן, משקפת את השכינה העליונה אך היא מגמדת אותה בתפיסה מוחצנת ומגושמת בתדמית הקשת שלה והיא המהווה עלבון לשכינה.
ואולם, הנשמה המתגלמת כ”יפת התואר”, היא המשפיעה, המחיה והממשיכה מטה מניצוצות הקודש שלה.
ובמציאות האופפת ומקיפה אותנו, היא מהווה את המקור לאותן תחושות עזות של רשמים ורגעי התעוררות וערגה וכיסופים התוקפים אותנו אל הבלתי נודע ביחוד, בימי חודש אלול.
רצונות ומאווים אלה חולשים מעל ומעבר השכל וההגיון הבריא בתנועה של גבורה עילאית ומסירות נפש של חייל בנושא של “כי תצא על” במערכה על ערכי האמת והקודש.
ואולם, האנרגיה הזו שממשיכה “יפת התואר” – הנשמה האלוקית למערכת חייו החיובית והפעילה והקולחת של העם היהודי, עשויה לפול, חלילה, בשביה של גלות הנפש הבהמית המתגלמת בסמל של “אשת יפת התואר” ומכאן מבנה הסמיכות של המונח “אשת” ולא “אישה יפת תואר” היא אינה “אישה” עצמאית אך נתפסת כ”אשת יפת התואר” השואבת ומקבלת את מקור חייה מהנשמה האלוקית והיא יונקת אנרגיה זו ליעד של פיתויים של יופי כוזב ומכמורת להפיל בהם את החייל העברי.
ה”אישה”, אפוא, מסמלת תנועה של שאיבה… את הקליטה וקבלת השפע מהגבר.. מהמקור המשפיע שלה ואנרגיה זו מאיימת על החייל העברי אך הוא , ואולם, הוא מתמודד בנחישות ובאופן החלטתי ונחרץ בנסיונות הגלותיים של אמצעי ההתחכמות של כוח הרע ובערמומית של פתויי הקסם הארסיים של “אשת יפת התואר”, בסמלי “הצפורניים” המגונדרות, ב”שער” הגולש וב”שמלת” התפאורה.
אל המערכה העילאית הזו הוא יוצא מתוך כוונות עזות וחשיקה עצומה בפנימיות הנפש שלו והאלוקים הטוב נחלץ אליו והחייל צולח ומתנצח בחורמה לשאוב בחזרה ולשבות את אותם ניצוצות אבודים שנמשכו מהנשמה “יפת התואר” ונשאבו ע”י “אשת יפת התואר” ונתפזרו לתוכי עולם של מאוויים בהמיים ותאוות נפסזות של שער גולש כובש… צפרניים מגונדרות מלהיטות ושמלת פאר שובה.
השער מהווה סמל להתחכמות ערמומית מפתה. מדוע? והוא נוצר מיתרת העודף של חיות שהמוח ממשיך לגוף לקיומו ויתרת חיות זו אחראית ליצירת השערות, לזעה ולדמעות.
את השער הזה שחשפה “אשת יפת התואר” כדי ללכוד את נשמתו של החיל העברי, היא תסיר עתה בשבתה בשביה והיא תבכה “ירח ימים” כך שבשל הבכי, הנוי שבה יתנוון ויתנוול מול יופין של בנות ישראל כשרות ממש כמו שאור הירח הינו פגום מול אורה הזורח של החמה ולכן נאמר “ובכתה את אביה ואימה ירח ימים” (כ”א, כ”ג) ירח ימים נאמר ולא חודש ימים.
השערות אותן חושפת אשת יפת התואר בשדות הקרב מגלמות תנועה ערמומית מתחכמת (המשכיות של עודף חיות המוחין) של מלכודת מפתיעה ושאינה צפויה ושאין בה מן התום והאמת והיושר ושפה גלוית פנים ולב של מהות החכמה במקורה, אך השערות משקפות התנהלות שהיא עקלקלה, חשאית במארב כדי להפתיע. השער צוצר ע”י המשכיות של יתרת החיות המצומצמת והזעירה מאוד הנמשכת מהמוח, ואינה מגלמת את כוח החכמה עצמה במהותה המשקפת יושר ותום וטוהר ולכן אגב, גזירתן של השערות אינה מכאיבה היות והחיות בן מזערת כ”כ.
הצפרניים נוצרות ע”י עודף החיות שנמשכת לזרועות וליידים. הזרועות והידיים מהוות שלט של הרגש המקרב (ימין) והדוחה (שמאל) והרי כשהרגש רוגש, מגיבות מייד הידיים בסערה של מחי כפיים… לחיצה על ההדק… הנפת זרועות בכעס והכאה או בחיבוק של זרועות נפרשות וסוגרות באהבה.
הצפרניים שחיותם מזערת אינן מגלמות את הרגש בהדרו וזיוו אך רק את הרגש הצבוע… הערמומי והנוכל… המעמיד פני אוהב ומושך בכבלי הרשת הלוכדת בפתאומיות מפתיעה ובצפורניים האלה בקשה “אשת יפת התואר” להביס את החיל העברי ועכשיו יהוו עבורה מקור לכוער ודחיה.
השמלה אופפת והיא מסמלת את אותו כוח חיים מקיף ושאינו מסוגל להתלבש בתוכינו בשל היות הגוף שלנו כלי צר ומצומצם מאוד וכח זה האופף אותנו הוא, אומנם, הגורם לתנועה של כסופים וערגה לקודש בתוכנו אך גם עשוי להיות נשלט ע”י הסמל שב”אשת יפת התואר” ולהתעורר בחשיקה ובתאוות ההבל האינסוף החולשות מעל ומעבר לשכל ולהגיון הבריא.
ואילו אותו כח אלוקי המתגלם במונח “יפת תואר” הוא מבע לאותו חלק נשמה המכונה “יחידה” שכל מציאותה שואפת רק אמת יחידה אחת בלבד לקדושה ולאלוקות בלבד.
עם הכוח הזה אין אשת יפת התואר עשויה להתמודד משום שלנפש הבהמית אין כוח עוצמתי כזה שרוצה אך בלעדיות בלבד.
כשהכוח הבהמי של “אשת יפת התואר” קרב הלום בשדות המערכה, האורות העזים של נשמת ה”יחידה” של היהודי נזרים על ה”קליפה” הזאת, מסמאים ומסנוורים אותה והיא קורסת נרמסת שבויה.
החשיקה שלו בה היא מבע של המאווים העזים שלו לשאוב ולשבות את הניצוצות האלה שנפלו בשבי שלה ולהפכם לרגש יהודי בריא וזורם וקולח ביצירתיות ובנין של אהבה וחסד ורחמים מתוך שיקול ומאזן נפשי מבלי ללכת פתי ולפול עוד בשבי המלכודת של צעדי התחכמויות ועורמה של רגש צבוע, מחניף ומתחנחן.
החשיקה הזו שואפת להפוך את האמצעים העויינים האלה לכוח אנרגי זך וטהור ובונה. אמן.
(מעובד עפ”י לקוטי תורה פרשת “כי תצא” ועפ”י לקוטי “הצמח צדק” ליקוט “אשת יפת תואר”)