מאת: רבקה ערנטרוי
א)לתעתע אחרי האושר:
הכלום, אמורים הנפש החושקת והמשתוקקת שלנו במסתריה והלב השואל והשואף בתעלומותיו להתוות עבורינו את הנתיב שאינו תוהה אך המוביל אותנו בביטחה למקור השמחה שלנו?
האם עשויים הם להציב בפנינו שלטים מתנוססים וסימני דרך ברורים שאינם מטעים אך ממקדים אותנו בהכוונה מדוייקת אל האושר?
אז מדוע הגיל המציף והמתפשט בתוכינו והפנים הצוהלות… העיניים הקורנות ועקבים תופפים ורוקעים בסערת המחול והקומה המזדקפת הינם מצויים עדיין בגדרו של החלום המיוחל? מה מונע את ההתגשמותה של התקווה הזו?
את סוד ה”תקווה” לאושר לא נמצא במרוץ של מסע החיים בעקבות ה”קו” הנמשך אחר מה “שנוצץ” ו”זוהר” מחוצה לנו והנמצא מעבר לתחום היחודיות שלנו בטבעינו האישיים.
יש וצלילי נגן של ערגה ודבקות וגעגועים קוסמים לאחד שנפשו סוערת ועליזה בעוד האחר שמזגו שוקט ונפשו חשה מדוכדכת, מתמוגג על צלילים עליזים המקפיצים, ואם נבקש להנות את האחד בסוג העונג שאינו תואם את מזגו, עוד נוסיף אז על תחושת מרירותו וחוסר שביעות נפשו המדוכאה.
יש המתענגים על טעמי מתיקות ויש המעדיפים את המטעמים החריפים והמרים. יש וגוונים זורחים שובים אותם בעוד רעיהם נהנים מרקע של צלליות וגוונים שוקטים ואפלוליים.
ב)ניצני הגעגועים לאושר בתוכינו:
ואולם, מעבר לתחושות וריגושים טבעיים אלה והמגיעים לסיפוקם הזמני והחולף, מקננים בנשמותינו כיסופים וערגות אדירים עשירים יותר ורוחניים יותר, כשהאינטלקט והרגש צמאים כ”כ אל הבלתי נודע, אך מעטה בהמי גס ועבה חוסם אותם ומונע מהם יכולת התבטאות ומבע וכל עוד אינינו מסוגלים להביא את הגעגועים האלה למצב הרוויתם, חותך בנו חלל קורע ושוסע של מרי ותואנה.
לו רק יכלנו לחתור העמק לנשמתנו ולנשמות הקרובים לנו ביותר, ביחוד, אל נפש ילדינו התמימים והזכים ולהכיר בסוד הכמיהה הזו ולו היינו מסוגלים ליגוע ברטט בערגה הטמירה והנעלמת בזאת, כי אזי לא היינו כופים על ריגושים האלה לחוש ניחוחים ומסופקים ע”י אותם מניעים זרים ומזוייפים חיצוניים שאינם תואמים את מזגם.
ג)מחול הקסמים של אהבה ו”מחילה”
מה מדהים כי מחול הריקודים בשמיני עצרת ושמחת תורה הינו סמל למעגל הקסמים ושלב של שלימות המאחה והסוגר על הקרעים השוסעים והפצלות המבתרות בין כיסופי הנשמה ומקור העונג הנצחי שלה הממלא במשמניו (שמיני עצרת) את החלל הזה ומרווה בתפילת הגשם של שמחני עצרת את צמאון הגעגועים שלה.
מחולות הריקודים האלה אינם מתרחשים בחג השבועות במעמד הרוחני והעילאי של מתן תורה של הלוחות הראשונים כשהעולם כולו נדם בחרדת קודש..
דווקא ביום כפור עם נתינת הלוחות השניים בשלב של תשובה כשהיהודי מגלה את הניצוץ הקדוש המחיה את עולם החומר והוא יודע לשחרר אותו מהמעטה הגס העבה והמעלים שבחטא ובעוון בעבודת התשובה, הוא זוכה ליצור את המעגל שב”מחול” הזה שמביא לו את “המחילה”.
עבודת התשובה ממשיכה אליו את אורות הקודש מעל ומנשאת אותו לעולם של קודש בכיוון של יום הכיפורים המכונה “שבת שבתון” שמשמעותו “שיבה” אל “שיבה” משיבה של שבת רגילה אל שיבת יום הכיפורים שהיא גבוהה ועליונה יותר.
משמעות המושג “מחילה” היא אהבה, והיא יוקדת בלב האב הגואה בחזותו בשובו של בנו היהודי בתנועת ה”מחול” של יום הכיפורים.
זוהי נסוגות של צעד אחורה בסמל של יראה, שהרי, כל מגמת המחול ברתיעה אחורה היא להימשך קדימה בקרוב ואהבה.
האהבה הזו החמה והבוערת של המחילה ביום הכיפורים נמשכת בצללי הסוכה והסכך להאפיל על הבהירות המבהיקה והמסנוורת לבל תבער ותכלה.
ד)שמחה של גילוי אהבת הנאהב ללוא מסכים:
ואולם בשמיני עצרת ניטלים המסכים היוצרים צלליות של הסוכה והסכך ואור האהבה הזו במחילה נעצר בנשמה (שמיני ועצרת) ונקלט במודעות.
וכשאהבתו של הדמות הנאהבת נגלית לפתע בלב המחזר והאוהב, היא מהווה עבורו את סוד השמחה והששון המציפים אותו בסערת המחול.
המחול הזה שאין לו ראשית ואין לו סוף הינו דגל המורה על התפארת וההוד וההדר שבשלימות השוררת בתוכינו, בעולם החומרי כשאנו מרווים את צמאונינו בעונג העילאי .
אנו נישאים אז במעגל הרוקדים עד כי עקבות רגלינו הרוקעים והבל השירה הפורצת מתוכינו במעגל הריקודים מטשטשים את הפער בין העליונים והתחתונים היות ונגלים מתוכם (עקבות והבל השירה) ניצוצות של קודש עזים כ”כ המחיים אותם ושכלי העולם העילאי לא יכלו להם בשל עוצמת הניצוצות והכל סגור במעגל של שלימות ושמחה.
ה)שמחה מחשלת וממלאה עוז לגבור:
השמחה הזו מבטאת את סודות חיינו ומהווה להם מבע וכשהם מגיעים לגילויים, השמחה עוד גוברת ומגלה את כל הטוב שבמידותינו.. את הרוך ומסירות הנפש וחרופה… הנתינה שלנו והענווה שלנו ברתיעה של מחול אחורנית מתוך יראה וכבוד.
היות ושמחה זו הודפת את כוחות הקליפה המבקשים להכשיל אותנו בכיסופים אחרי החומר הנוצץ והמביא למעידה וכישלון ותחת מעטה קליפת החומר הזה נגלה הזוך והטוהר שבטוב נשמותינו.
וממש כמו במעגלי השיר המגיע בסופו לתחילתו, הרי שהוא יתמשך הלאה במחזוריות הבאה מהתיו הגבוה יותר בשבעת התווים… כן מקבילים שבעת תווים אלה לשבעת ימי חג יהסוכות המתמשכים אל מעלה היום השמיני העוצר (עצרת)רוקולט את מקור האהבה… ומשם לשמחת תורה…
ואיך זה שאותו רוקד אוחז במעיל של תורה בדבקות ואהבה עצומה שכזו אף שאינו מעיין בכתוב בה אך פרטי האיסורים והפיקודין והאזהרות והעונשין שבה עשויים הרי, לאיים ולהדוף אותו נדחק?
היות וביום זה מגשרת התורה ובוגרת במעגל אחיד את שני העולמות העליון והרוחני והתחתון והמציאותי ויוצרת את מעגל המחול המנשים את היהודי בשמחה, בעוז ותושיה להתנהל אל השנה הבאה מחושל מתוך עוצמה והתחזקות של שמחה להתעלות.
המקור: מאמרי אדמור האמצעי דברים חלק ד” שמיני עצרת ושמחת תורה, ליקוטים הצמח צדק ערך שמחה, מאמרי הרבי תש”מ
בברכת חג שמח