מאת: רבקה ערנטרוי
להיות מחוברים במקור של אהבה התומך וסועד, היא תופעה מבורכת כ”כ, המקנה לאדם חוסן נפשי של משמעת עצמית ומוכנות לבצע משימות כמעט בלתי נתונות למימוש בשל מורכבות הקשיים של ניגודים וסתירות פנימיים הפועלים במערכת.
ואולם, המסוגלות הזאת לגבור על המכשולים האלה מותנית בגישתו ובנקודת המוצא של האדם.
אם נקודת המפתח שלו תהא מושתתת על יסודות מוצקים של קבלת עול והנכונות להישמע להוראות השעה מתוך שכחה עצמית ופניה אישית, כשהוא מניח וזונח את שאיפות החלום האישיות שלו ומתפנה מהם כדי שלא ייבצר ממנו להתמקד כולו בהתמסרותו למימוש הצו, אזי יצלח.
ואולם, ההתנהלות בשרירות הלב נטולת הרסן והמשמעת, עשויה לגרור אותו, חלילה, למצב עלוב בו יתעתע האדם באורחותיו השוגים ויתנהל לתוכי מלתעות הסבך של הנפש הנדכאית וכך, חלילה, יאבד את ההכרה בחשיבות האדירה של משמעות החיים.
ואז בעל כורחו יבקש להסתייג מנטל העול המלאה של ההתחייבות המעשית וירחף לתוכי עולמות “מלאכיים” עילאיים, נוסק במשב כנפיים וגומא בהשתקוקקות שכזו ובצמאון את רסיסי הטל בעולמות העליונים..
אך בעודו מתבונן ממרומים במבט המעוף אל מתחת, במסע ההרפתקני והנועז הזה, הוא מגלה לפתע שהקרקע נשמטת לו מתחתיו, ופתאום הוא משקשק מפוחד מאימת בפחד הגבהים.
זהו מהלך המדרדר לחיי שיכרות ורווקות המשחררים אותו מהנטל של ההורות המחייבת ומהערבות הכבדה שבחיי הנישואין והוא מתמכר לשתייה משכרת, שכאילו, חושפת בפניו עולמות מיסטיים של סוד ורז ובכך הוא מבקש להימלט מכל העול הזה ולמצוא לו מפלט מבטחים…
על מיתרי הנגן הנפרטים בשאון שכזה, שירתו גואה ומשתפכת, מכלה ומתלהטת בהסתלקות הנפש בתנועה של “רצוא”כבשירי הזמר והשבח של השרפים וחיות הקודש, המלאכים בעולמות הרוחניים ושעם ההתנשאות הזו בשירתם, הם כלים בכלות נפש ונשרפים בשבירה של כלים.
נדב ואביהוא שהיו ,למעשה, צדיקים נשגבים התנסו אף הם בחוויה המסעירה הזו של קו ה”רצוא” שתודלקה בתנועת מסירות נפש נועזת, אך היא סתרה כליל את היעד האלוקי של “שוב” המושתת על מוטיב של אורות מיושבים בכלים מתוך יראת ה’ וחרדת הקודש .
פעולתם בהקטרת אש הזרה בהקרבת הקטורת נבעה, אומנם, מתוך אהבת הא-ל האדירה שפעמה בם ובשל כמיהת הכלות נפש העזה שלהם שהיתה חפצה כ”כ להתחבר עם הקודש , שהרי הקטורת קושרת… (ק.ט.ר בארמית ק.ש.ר) והם דימו בנפשם, כי חיי הנישואין והבאת תולדות לעולם ונטל העול שבנשיאת בגדי כהונת השרד המחייבים, מהווים עבורם לכאורה, בחינת נתק חוצץ מהתחברותם בעליונים.
ולכן פרשו מהאחריות שבזוגיות ומהערבות לילודה ונשיאת מדי שרת ושקעו בשיכרות כדי לצלוח על מגבלות מצמצמות של המוטיבים החומריים.
ואולם, תנועה זו סתרה את הצו האלוקי ופעלה על חשבון היעד הזה, ולכן היה הכיוון שלהם אינו כשיר והם לא השכילו להתנשא מעל ומעבר אך הם ניגררו אל אסון היבלעותם בספירות העליונות מבלי יכולת שוב.
הנוהל הזה שלהם החטיא את משמעות שליחותו של היהודי בעולם התובעת התנהלות פיזית בתוך העולם המעשי, כשהנשמה המפכה בגוף הגשמי מאירה את ענני האופל והחשכה החומריים, והאדם עשוי אז לטהר ולזכך את סביבתו הלוטה בערפילים כבדים.
נדב ואביהוא עבדו במשכן “מחוסרי בגדים” ללוא בגדי הכהונה המסמלים בטוי לכלי המבצע את מעשה המצוות מהם נמנעו והם פרשו מעולם החומר של מעשה ונישואים ותולדה של המשכיות קיומו של עולם והיו שתויי יין ושיכורים לטשטש את גבולות ההגיון המצמצמים כדי להעפיל לתוכי עולמות עמוקים ונפערים של סוד ורז טמירים..
הדבר התרחש ביחוד, ביום השמיני לחנוכת המזבח, כשהם חזו בשרש נשמתם הנשגב בזריחה האלוקית האדירה שנצנצה אז והם הסתערו עליה לבלוע אותה בפזיזות שכזו, אבל הזריחה הזו היא שבלעה אותם.
געגועי האהבה העזים האלה והערגה העצומה הזו נטולי שקולים מחושבים, טישטשו במודעותם את ההכרה הצלולה, המוחלטת, המכרעת והחותכת בחשיבות הנודעת לחיים של קבלת עול וחרדת הקודש וההתחייבות להכרח של תנועת ה”שוב” וחיים מעשיים.
אומנם התרוממות הרוח וההתעלות הנפשית שהיהודי חש ביחוד בימים של ראש השנה וביום הכפורים הם ריגושים כה נעלים וחיוביים ואולם, עליו להמשיך התעוררות זו לעולמו המעשי ובכך יוכל לזכך ולעדן את חייו הגשמיים, אבל לא חלילה, להעלם בתוכם ולהיסחף בסערה השמימה.
ומאחר ונדב ואביהוא החטיאו יעד זה וכוונה זו, הפכה גבורת האנרגיה העצומה הזו למקור שלילי שהוא טורף ובולע כחרון אף וחימה ואכן, הגימטריה של המילה “אף” שהיא 81 זהה לזו של שמותיהם של נדב ואביהוא כדלהלן:
“אף” א=1 פ=80 ביחד 81 לעומת גימטרית השמות נדב אביהוא: נ=50 ד=4 ב=2 א=1 ב=2 י=10 ה=5 ו=6 =81
התרחיש הזה ארע ביום השמיני לחנוכת המזבח ומעניין מאוד להיווכח איך הגימטריה של ראשי תבות המילה “חנוכה” רומזת אף היא על הרעיון הזה, שהרי, ביום השמיני כשבחלל העולם זרח וניצנץ אור מבהיק ומבזיק, הבחינו בו והתחברו אליו, דווקא, נדב ואביהוא, בשל שרש נשמתם האילעי והזורח, בעוד יתרת העם הפשוט יותר, לא השכיל לחזות בכך.
היה זה ביום השמיני של חנוכת המזבח והרעיון נרמז בשמו של יום זה:
א)האות ח’ של ראשית המילה “חנוכה” רומזת ליום השמיני כסכום ספרת האות ח’.
ב)הגימטריה של האותיות “נו” במילה “חנוכה” שווה לנ=50 ו=6 ביחד 56 והיא עולה בקנה אחד עם זו של המילה “נדב”= נ=50 ד=4 ב=2 = 56
ג)וגימטרית חותמת המילה “כה” של המילה חנוכה שהיא כ=20 ה=5 שווה לזו של גימטרית השם “אביהוא היות וא=1 ב=2 י=10 ה=5 ו=6 א=1 ביחד עולה סכום זהה של 25
ואולם, אחרי מות שני בני אהרון, מגיעים רגעי ההזהרה וההתראה של לקחים ומוסר השכל והמוצאים את בטוים במילה “זאת”…
“בזאת יבוא אהרון אל הקודש” כדי שלא יסחף חלילה, ויבולע באור הקודש המזהיר.
אז מי היא זאת הדמות שעימה מגיע הכהן הגדול בקורבו אל הקדש והיא המשמרת אותו לבל יסחף וימות?
“זאת” היא אותה אישה שהאדם קרא בשמה, כשהיא הובאה לפניו באפריון: “זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת” (בראשית ב, כ”ג)
“זאת” הוא מונח המסמל תכונה נשית של התבטלות ושל יראת ה’ המאפיינת את כנסת ישראל, ולמרבית הדאבה, כוחות עויינים תמיד אורבים ומבקשים לחבל ולפגע במגע ההתייחדות שלנו עם האלוקים שהמגע הזה עימו לא יצלח.
אך כ”זאת” מגיעה לעברו של המשפיע שלה, כשהיא עטורה בגדי שרד מלכותיים, וכשהיא אינה שתויה ומסוחררת והיא מתנהלת לקראתו ,מתוך גישה של שכחה עצמית מטוהרת ממניעים של אנוכיות ופנייה אישית, וכשהיא נעה ומתקדמת בכיוון אל הקודש ליישב את הארץ ולהמשיך את קיומו בתולדותיהם, אזי הנישואין יצלחו והם יתנצחו על הקשיים שבניגודי המורכבות שביניהם.
המסוגלות שלה להישמע לו ולהיות נאותה לו, נעוצים דווקא בחוסן הפנימי שה’ החדיר בה יתרה מאשר באיש שלה. הכיצד?
כוחות הגבורה הזאת נמשכים אליה מאותו עקרון של המגמה האלוקית והיעד ליישב את הארץ הגשמית ולא להיסחף ולהעלם לעולמות של מיסטיקה תוהו …
ובהיותה האישה הפוריה והממשיכה קיומו של עולם בתולדותיה בכיוון של החדרת אור הנשמה המקננת בה, לתוכי הארץ הגשמית שיחלחל לתוכה שתזדכך מהאפלולית שהיא לוטה בה.
וזו, אכן, היתה הכוונה הראשונה והמגמה העיקרית שנפלה בחלקה של האישה בעוד הגבר שלה הוא המשפיע, ורק אם “בזאת” תקרב אל הקודש, אזי…
(עפ”י מקורות תורת חסידות חב”ד)