הם חולמים על העולם שבחוץ אבל לכודים בעולם שבפנים

החיים של חולי הנפש לא פשוטים כלל. מעבר למחלה איתה הם מתמודדים יום יום הם חווים התייחסות שלילית, דחייה ותחושה של קבוצה נפרדת מכלל האוכלוסייה.

לפי מחקרים, נראה כי הסטיגמה כלפי חולי הנפש מהווה מכשול עיקרי בשיקום, בהחלמה ובאינטגרציה החברתית של המתמודדים עמה.

בישראל מספר חולי הנפש עומד על 250,000, מתוכם 130,000 מוכרים על ידי הרפואה הציבורית.

איזו תחושה מתעוררת בכם כשאתם שומעים את צמד המילים חולה נפש? ומה בעצם אנחנו יודעים עליהם?

ערכתי ראיון עם זיו דיין כדי למצוא את התשובות לשאלות אלו.

זיו בן 26, מאובחן כחולה בסכיזופרניה ובמאניה דפרסיה, עובד כיום כמדריך שיקומי בהוסטל של חולי נפש.

זיו מעיד על עצמו שתמיד היה ילד קצת שונה. הוא לא היה מגיע כמעט לבית ספר, המורים חשבו שהוא עצלן ושיש לו בעיות קשב וריכוז.

בצבא מחלת הנפש שלו התפרצה בעקבות אירוע טראומתי שעבר. “לפני 3 שנים הבנתי שממש חטפתי מכות. לא ידעתי אם אני מדמיין או לא ולא זכרתי מה קרה לי. רק אחרי כמה חודשים זה עלה, היו לי כל מיני חלומות וזכרתי שהיה לי קשה מאוד. חשבתי שזה התקף חרדה אבל עדיין לא הבנתי מה היה לי.

בהתחלה לא כל כך האמינו לי, אמרו לי שלא יכול להיות שחיילים עשו לי דבר כזה. הורידו אותי מהסיפור מהר מאוד.
אחרי זמן מה, התחלתי לשמוע קולות של אנשים מסוימים, שמעתי את החיילים מדברים עליי, יורדים עליי, משפילים אותי, צועקים עליי ואומרים לי לעשות דברים.

המצב הזה הלך והתגבר ולכן התאשפזתי. תקופת האשפוז הייתה נוראית. הייתי ילד טוב ורק רציתי לעוף משם.

אחרי הצבא הלכתי לפסיכיאטר פעמיים כי לא הצלחתי לתפקד, הפסיכיאטר קבע שיש לי סכיזופרניה ומאניה דיפרסיה.”

כיצד למדת להתמודד עם המחלה?

“התחלתי להקשיב לעצמי, לנצל את היכולות שלי, הבנתי שיש הרבה מה לעבוד עם עצמי.

אני אחזיר אותך לינואר 2014. הייתה לי תקופה נוראית, רציתי להתאבד, אמא שלי רצתה שאלך לאשפוז ולא רציתי. באחד הלילות התעוררתי ושמעתי קול שאומר שיש לי עוד הרבה מה לתת. ומרגע זה חל בי שינוי, קמתי על הרגליים. למדתי לקחת את החלומות שלי ולהשתמש בהם, כמו לחיצת יד עם מה שקורה לי בתוך הראש, עם הפרנויות, עם המאניות עם הכל. למדתי לגשת אליהם ולהתבונן בהם מבלי לפחד מהם. יש גם ימים קשים אבל באופן כללי אני יודע להתמודד עם זה.

השלב הראשון כדי להתמודד עם מחלת נפש הוא ההבנה שאני לא יכול לשלוט בכל דבר בחיים שלי ולדעת לכבד את זה. לכבד את הכאב, לכבד את הטראומה. הרבה אנשים חושבים שנפש אפשר להשתיק אבל נפש הרבה יותר כואבת מכאב פיזי.

חלק מהעבודה שלי עם עצמי היא להכיר היכן אני חלש ולמצוא בהתאם את התחומים החזקים שלי ואותם להעצים.”

איך המשפחה שלך ואיך הסביבה שלך קיבלה את המחלה?

“רוב החברים שלי נעלמו כשהמחלה התפרצה, השאירו אותי לבד. אני בעיקר יכול להגיד שזה היה מאוד קשה בהתחלה, אף אחד לא הבין. היו פסיכיאטרים שאמרו לאמא שלי “מהילד הזה לא יצא כלום”, “אין סיכוי הוא מאוד חולה” היום תשאלי את אמא שלי והיא תגיד שהיא הכי גאה בי בעולם.
עם אח שלי הקשר התחזק מאוד ועם אבא שלי לא דיברתי שנה שלמה הוא לא ידע איך לקבל את זה ולא הסתדרנו.

כשקבעו שיש לי סכיזופרניה אף אחד לא באמת הסביר לי מה זה, התחלתי לחקור ואז גיליתי את הסטיגמות שיש על המחלה הזו. חלק מהסטיגמות הם שאנשים שיש להם מחלות נפש הם אלימים, מוזרים, משונים ומפחידים.

אנשים מקטלגים שמי שיש לו סכיזופרניה הוא בהכרח אלים, אבל רק אחוז קטן מהם אלימים. ישנם הרבה אנשים שאפילו לא יודעים שיש להם סכיזופרניה.”

חולי הנפש חיים בתוכנו ואי אפשר להתעלם מהם ולזרוק אותם לשולי החברה.
הדרך לשוויון מתחילה בשינוי של כל אחד ואחד מאתנו.
הסטיגמה שהודבקה לחולי הנפש כנראה תישאר עוד זמן רב, אבל עד אז נסו להימנע מלהדביק תוויות ולעשות הכללה.
זיו מסכם, ” צריך להגיד תודה על מה שיש לנו בעולם. לכולם יש דיכאונות, לכולם יש חרדות, כולנו מתים וכולנו חיים אז בואו נחיה ביחד.

מאמר מאת: ליטל בר – סטודנטית לתואר ראשון בעבודה סוציאלית בבר אילן, פורסם בינואר 2017