ביהודה ושומרון נמצאים אתרי ארכיאולוגיה רבים מההיסטוריה של ארץ ישראל על פני תקופות שונות, וללא מעט אירועים שהתרחשו בתנ”ך – קיימת עדות בשטח.
בשנים האחרונות מתרחשת פגיעה אנושה באתרים ארכיאולוגיים אלה, שמלבד היותם אתרים שמעוררים סנטימנט, הם גם נדבך חשוב בהיסטוריה ומספרים את הסיפור של העם היהודי באופן בלתי אמצעי.
הפלסטינים, במהלכים מכוונים ובלתי מכוונים ולעיתים אף בלתי חוקיים, הורסים אתרים אלה על מנת לסלול כבישים ולבנות טרסות.
מערכת מים באורך של 40 ק”מ מתקופת בית שני הושמדה
לפני כשבועיים בלבד, נחשפו תמונות מרעישות של מה שנראה כמו פגיעה אנושה באתר ארכאולוגי עתיק מתקופת בית ראשון, ובו ממצאים כמו מקווה טהרה ומצודה רומית.
הפגיעה באתר נעשתה על ידי מחצבה פלסטינית פיראטית שפעלה במקום באין מפריע, בסמוך לישוב היהודי אספר שבגוש עציון.
שבוע קודם לכן, באופן מדהים, מחצבה פלסטינית פיראטית אחרת נמצאה משמידה אתר היסטורי חשוב מתקופת בית שני, גם הוא בגוש עציון – מערכת מים מסועפת שנחצבה על פני 40 ק”מ, והובילה מים לבריכת שלמה, ומשם לירושלים בימי בית המקדש.
הלב נחמץ למראה אתרים יהודיים מתקופות קדומות, שמושמדים במחי יד ומוחקים איתם סיפור שלם.
“אסור שגם במערכה זו ישראל תאבד את ריבונותה”
גלעד אך, יו”ר הפורום לישראל ירוקה, אמר כי “תופעת ריבוי המחצבות הפיראטיות ביהודה ושומרון פוגעת באזור היסטורי מהחשובים בעולם וגורמת נזק אקולוגי בלתי-הפיך”.
עוד ציין כי “התעלמות של הריבון בשטח מהשתוללות הפלסטיניים ע”י המחצבות הפיראטיות מאפשר פגיעה רוחבית באזור יו”ש. אסור שגם במערכה זו ישראל תאבד את ריבונותה ותתרפס בפני עבריינים. באוזלת ידו, מאפשר המנהל האזרחי להשמיד מורשת בת אלפי שנים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תעצור את הטירוף הזה”.
לדברים אלה הצטרף ד”ר דביר רביב, ארכיאולוג ומרצה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן: “מדובר באתר מרשים המכיל אדריכלות ייחודית האופיינית לאזורי הספר של ארץ ישראל בתקופות החשמונאית-הרודיאנית והביזנטית. פעילות החציבה הנמרצת סביב האתר פגעה בו באופן קשה ביותר כולל הרס ניכר של קירות המבנה. לצערנו הרב מראה האתר הפגוע, אי מוקף מחצבה שהולך ונעלם, מבטא נאמנה את מצב העתיקות באזורי יהודה ושומרון שנפגעים בקצב חסר תקדים במהלך השנים האחרונות”.
בתקופה המקבילה אשתקד: הרס מזבח יהושוע בהר עיבל
אחד האירועים הטראומטיים ביותר שהתרחשו בשנים האחרונות, הוא הרס מזבח יהושוע בהר עיבל.
כחלק מתוכנית לסלילת כביש חדש סמוך לעיר שכם, הרשות הפלסטינית הרסה את האתר העתיק, והשתמשה באבניו בתור חצץ לכביש.
האתר הארכיאולוגי, שהתגלה על ידי הארכיאולוג אדם זרטל בשנות ה-80, אובחן כאתר פולחני ייחודי ששימש להקרבת קורבנות בתקופת כניסתם של בני ישראל לארץ, ונבנה על ידי יהושוע בן נון, כמסופר בתנ”ך.
לאתר חשיבות ארכיאולוגית עצומה, כהוכחה בשטח לאירוע תנ”כי, אך לא פחות חשוב מכך – חשיבות רגשית גדולה.
המזבח ממוקם בשטח B, שהוא שטח בשליטה אזרחית של הפלסטינים ובשליטה ביטחונית של צה”ל, והוא ממוקם כ-300 מטר בלבד משטח C, שהוא כולו בשליטה ישראלית.
ההרס של המזבח גרם להתעוררות מסוימת בציבור ובהנהגה ואף זכה לביקורת נוקבת מצד נשיא המדינה דאז, ראובן ריבלין, שכתב: “חבלי ארצנו משופעים באתרים קדושים בעל ערך דתי, היסטורי וארכיאולוגי עצום.
אתרים אלה, ומזבח יהושע בהר עיבל ביניהם, הם אתרי מורשת בעלי משמעות לאומית ואוניברסלית שערכם לא יסולא בפז. לא יעלה על הדעת כי אנו, אשר שורשינו נטועים באתרים אלה, בכל חלקי הארץ, לא נוודא כי אתרי המורשת שלנו מוגנים ושמורים מכל נזק ופגיעה”. בפנייתו לשר הביטחון בני גנץ, ביקש לחקור את המקרה עד תום.
גיא דרך, מנהל הפעילות ב”שומרים על הנצח”, אמר כי “אתר המזבח הוא מהחשובים שבאתרי ארצנו ובעל חשיבות מיוחדת למורשת העם היהודי. גריסת נכסי תרבות בני אלפי שנים לחצץ היא מעשה חמור ביותר שאינו מתקבל על הדעת בעולם המודרני.
הרשות הפלסטינית מנצלת את סמכויותיה כדי לפגוע באתרים ארכיאולוגיים תוך הפרה של הסכמי אוסלו, וישראל לא נוקפת אצבע כדי לשמור על המורשת הלאומית והעולמית”, אמר ודרש: “אנחנו קוראים לראש הממשלה ולשרי הממשלה להפסיק לטמון את הראש בחול ולהתחיל לעבוד לפני שלא תישאר כאן מורשת יותר”.
הדו”ח שפורסם וזועק: ההיסטוריה נמחקת לאט ובעקביות
בסוף שנת 2021 פרסמו שלושה ארגונים מובילים –”שומרים על הנצח”, “המרכז להגנת עתיקות ישראל” ו”פורום שילה”, דו”ח מקיף ומטריד מאוד על מצב העתיקות בשטחי יהודה ושומרון.
הדו”ח גילה כי מתבצע הרס, שלא לומר חורבן מכוון בידי הרשות הפלסטינית ותושביה, תוך שישראל עוצמת עיניים.
במחצית הראשונה של שנת 2020, נסקרו האתרים הארכיאולוגיים החשובים ביותר למורשת הלאומית והעולמית בשטחי יו”ש, כ-365 אתרים במספר.
את הסקירה ביצעו ארכיאולוגים בכירים וסיירי שטח במטרה למפות את מצב האתרים, את הנזק שנגרם להם ואת גורם הנזק והסיבה.
כ-75% מהאתרים שנסקרו נמצאים בשטח C והגישה אליהם התאפשרה בצורה חלקה למדי. באתרים שנמצאים בשטחה של הרשות הפלסטינית ונמנעה גישתם של הסוקרים, נעשה שימוש בתצלומי אוויר וברחפנים.
80% מהאתרים שנסקרו – נפגעו. ובמספר, 292 אתרים מתוך 365 אתרים. כ-40% מהאתרים שנפגעו, פגיעתם חמורה, ובהם כל 24 האתרים החשובים ביותר למורשת של עם ישראל.
עבור חלק לא מבוטל מהאתרים זה כבר מאוחר מדי, והם נמצאים בסטטוס של “בלתי ניתנים לשחזור” – כלומר, היסטוריה שנמחקה.
האזור הפגוע ביותר הוא שטח B, שם כל אדם עושה ככל העולה על רוחו, ומהדו”ח ניתן להוכיח כי הרשות הפלסטינית פועלת במכוון לעקירת כל עדות לקשר בין עם ישראל לארצו.
בחלק מהמקרים – אנשיה הם אלה שנוהגים בדחפורים, ובמקרים אחרים – היא יודעת ומתעלמת.
ומה עושה מדינת ישראל?
למרבה הצער, למדינת ישראל יש חלק חשוב בהרס. במקום לשמור מפני פגיעה ולחבק חזק את האתרים הארכיאולוגיים שמספרים את הסיפור שלנו כאן, היא יושבת בחיבוק ידיים, כאילו נמנעת מלהיכנס לשדה מוקשים.
אך מי אם לא ממשלת ישראל תגן על ההיסטוריה היהודית, על אתרים מימי בית ראשון ושני, שהם, הם הסיבה וההוכחה לישיבתנו כאן?
במינהל האזרחי מתנערים מכל אחריות להרס אתרים בשטח B, ואילו בשטח C, שנמצא בתחום אחריותם – הם כמעט אינם פועלים ועצלות רבה מאפיינת את עבודתם.
בשבועות האחרונים מתקיימים דיונים בוועידת החינוך של הכנסת, שם נחשפים הנתונים הקשים ומתגבשת תוכנית פעולה.
עם זאת, כיוון שמדובר במגמת הרס שמתרחשת כבר מספר שנים – קיים ספק רב האם הפעם תצא בשורה שתשנה את המציאות העגומה.
נוכח העובדה שהגורמים האמונים אינם מטפלים בבעיה בשטח, קול זעקה של האזרחים בישראל הוא זה שיכול להשפיע ולדחוף לשינוי, כי עם שאין לו עבר, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.
ודווקא לעם ישראל, שלאורך היסטוריה בת אלפי שנים ועד היום נדרש להוכיח את זכותו למדינה בארץ ישראל, מוטלת החובה לשמר את האתרים ההיסטוריים. אם לא עבורנו, אז עבור אלה שיבואו אחרינו.