מאת: שירה דשא
178,400 ניצולי שואה עוד חיים בארצנו, בעוד שמדי חודש הולכים לעולמם כ-1,300 איש מתוכם – זמנם הולך ואוזל.
אך במקום שהמדינה תנסה לעזור לניצולים שנשארו ולתמוך בהם, היא בוחרת להתעלם ממצוקתם.
בשנת 2017 פורסם דו”ח בו נמצא כי 67 אחוז מאוכלוסיית ניצולי השואה זקוקים להבטחת הכנסה למען המשך קיומם.
עד שנת 2019 67% עלו ל-70 אחוזים.
משרד האוצר והשרות טוענים שהם טרם מצאו פתרון לשיפור מצבם הכלכלי, אך בביקורת שעלתה בשנת 2020 נאמר שהרשות אפילו לא ביצעה סקר מקיף להערכת מצבם וצרכיהם הפיזיים, נפשיים והכספיים של כלל אוכלוסיית ניצולי השואה. מכאן עולה השאלה, איך הם מצפים למצוא פתרון, כשהרשות עצמה אינה פועלת למען מטרה זו?
במהלך השנים האחרונים, ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, עד שנת 2,030 צפויים להשאר כ-50,000 ניצולי שואה, ירידה של יותר מחמישים אחוז בפחות מעשר שנים.
עלינו להתייחס לניצולי השואה בכבוד יתר ועל המדינה לשמור עליהם ולדאוג להם כל עוד הם כאן משני סיבות מאוד פשוטות וברורות.
ראשית, אנשים אלו עברו זוועות על עצם היותם יהודים.
אם הם היו חיים במדינה יהודית, במדינת ישראל, לא היו נאלצים לעבור את התופת שנקראת “השואה”.
מכן, ההגיון הבריא דורש, שבבית שלהם, במדינה שלהם, במקום שהם צריכים להרגיש הכי בטוחים, הניצולים צריכים לקבל יחס הוגן ואפילו דואג מעבר לאזרח הפשוט.
לא הגיוני שגם במדינה שלהם, על הניצולים יש להתחנן בשביל תמיכה בסיסית וכסף למען הקיום שלהם. זה מגוחך לחלוטין שלאחר שהם נלחמו תקופה ארוכה כל כך כדי להתקיים, הם נאלצים להלחם למען קיום כלכלי גם במדינה שלנו.
שנית, יש להוסיף את המחשבה הטבעית שאין לנו עוד הרבה זמן לשמוע ולספוג עוד סיפורים מפיהם של ניצולי השואה. נותרו לנו, בהערכה גסה, בין 15 ל-25 שנה עד שאחרון הניצולים ילך לעולמו, זהו אינו הרבה זמן בכלל לשמוע על מאורע כה גדול כמו השואה, ועלינו לשמור ולדאוג לניצולים כדי שיוכלו להשאר בשיא בריאותם ויוכלו להמשיך לספר את סיפורם.
בשנת 2014 הממשלה הקצתה 60 מיליון שקל למען הקמת תשתיות חברתיות למען ניצולי השואה והרחבת היקף שירותי הרווחה, אשר יכלו לעזור בקבלת ארוחות חמות, טיפול בריאות, לחצני מצוקה ועוד, אבל משרד הרווחה מעולם לא גיבש תוכנית סופית ולכן רק בשנת 2016 נוצלו רק כ-4.3 מיליון שקל למען המטרה.
מכאן ניתן להבין שישנו רצון להשקיע יותר בניצולי השואה מצד המדינה, לתת להם גב כלכלי ונפשי ולעזור להם לחיות חיים טובים יותר, אך עם כל הכבוד לרצון הטוב, כנראה שנושא אינו מטריד מספיק את המדינה בשביל לקדם את התוכניות, דבר שבעיניי חייב להשתנות ובצורה משמעותית כל עוד יש לנו את ההזדמנות לעשות זאת.