לבי אומר לי כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על סוסים.
מאת: רבקה ערנטרוי
כשהלב מתעורר בי בשקיקה והוא שח אלי, אני נעשה כולי קשב אליו כי הוא מגלה לי את מרכז הרצון שלי הצף לו בעמקי הנפש השוחר לרגיעה ושלום, וכשסוד המשאלה שלי נעלם ונסתר מהמודעות שלי, הוא מותיר אותי מיותם, כאוב ומשתאה.
אך “כשלבי אומר לי” הוא מעלה בי את נקודת מיצוי הרגש שלי הצפונה סמויה בצפור נפשי המשתוקקת לאהבה וחרות, וכשאינני מתוודע אליה, הנני נעשה אז חסר בהירות ומתנהל לי בין ערפילי דמיונות של מועקה.
להבין את את הנקודה המצרה ולחתור אחרי פתרונים לשחרור ומנוחת הנפש, לרוגע ושלווה היא ההתבטאות של רש”י הדמות הנפלאה והמקודשת של “ליבי אומר לי”.
ורש”י מעלה אסוציאציה של שרות החוגרות סינר כשהן רכובות על סוסים עם האפוד.
כשלרש”י נקרתה תופעה זו, הוא הצר כ”כ. לחזות בשרות נכריות ערלות, עובדות כוכבים ועוד רכובות על סוס. מדוע הועידה עבורו ההשגחה העליונה מחזה בלתי רצוי זה?
אך פתע נצנץ ברש”י אסוסיאציה בין הסינר ורעיון האפוד, לבושו המקודש של ההכהן שנועד לכבוד ולתפארת.
ורש”י הסיק כי כל מה שמתרחש איתנו בחיים וכל מה שאנו חווים, אף שהמראות שאנו חוזים בהם אינם צפויים ומסבים לנו מורת רוח, הרי הלב היהודי בעוצמות השיא שלו יכול להתרומם מתוך ההשקף הנכאה, העגום והמצר ולהינשא אלי היבט חיובי מקודש והוא מעורר כ”כ ומשחרר.
פתאום נוכח רשי כי המחזה הזה נועד עבורו כהזדמנות פז לבאר בהמשך חייו את האופן שעוצב האפוד להיותו חגור לגבו של הכהן מעין הסינר החגור לשרות הרכובות עלי הסוסים.
ואכן, אנו נקלעים במסכת חיינו בארועים בלתי נעימים. עגומים ומצרים, אך אכן, נועדו המה במגמה לשחרר אותנו מהרפש לעולמות עילאיים יותר של אהבה ורוך, של אושר ועלץ וחדוות נעורים?
האם נוכל להתרומם מעולם של עצב ונתבונן בו כדחף לשמחה דווקא?
והאם יתכן שדווקא מחדל התלות שלנו והמשאלה הנואשת להתקבל בחברה, יוביל אותנו לעמידה עצמאית משוחררת?
ושמא ההתייחסות רבת העניין לזוטות והגלישה לרפש בהתלהבות נבערת ברברית, המכלה משאבי אנרגיה שנועדה לתחיה ובנין לוויכוחי סרק ותרעומת ומדון שאין להם תכלית, היא הזדמנת עצומה להעפיל ולהתחבר עם האלוקות ועם עולמות רוחניים?
שם שורות השלווה ומנוחת הנפש. שם אין צללי ערפילים נכאים נוגים. שם קורנת זריחה בהירה מלטפת ברוך ושם ממתנגן לו הזמר המעורר את הנפש ומנשא אותה אל עולם של זוך מטוהר.
אז אם חלילה, ניקלע אל אותה תקרית של אימה – אז מה יאמר לנו אז הלב ומה הוא ישיח?
בתוכי הלב הזה שורה עוצמת אין סוף של נקודת מצוי הנפש ומרכז רצון החיים. בפניהם לא יעמוד שום נחשול ושום מוקש, ואת החשכה האפלולית והקודרת יהפוך הלב לזרקורי אור.
(עפ”י לקוטי שיחות לרבי מליובאויטש זפר שמות חלק כ”ו שיחה א’ פרשת “תצוה”)