מאת: רבקה ערנטרוי
לו היינו חשים לפתע, כבאותם ימי זריחה כשבית המקדש עדיין עמד על מכונו, מעין תוגה… וכשעצב מה היה מתגנב אל פאתי לבנו ומבקש לכרסם בנו אט אט, ועוד בטרם החרדה היתה לופתת בנו בעוצמה ועוד לפני שהחשש היה מכלה בתוכינו, חלילה, כל שביב לעלץ ואת ניצני התקווה…
אזי כשהיינו מתבוננים בענן העשן שהיה מיתמר לו מעלי מזבח הזהב, מזבח הקטורת, שעמד ניצב לו בתוכי אולם בית המקדש ושואפים פנימה העמק אל נשמותינו את הניחוח המענג והפלאי הזה, היה אז הבושם העולמי הזה מעורר אותנו לפתע מעלפוננו הכבד וממלא ומפיח רוח חיים מחודשת ורעננה באותו חלל ריק שהותיר לו אחריו העלפון…
ריח הקטורת היה גם ממלא את החוסר הנשמתי בשל מה שפרח ונעלם מתוכינו והיה מאחה את אותם קרעים ופצלות מחוסרי נשימה שנפרצו בתוכינו בעטיו של העלפון,.
ובעוד המזון לעומת זאת, הינו מקור מהנה את הגוף ומענג אותו אך מעייף בשל העמל שבתופעת העיכול אך גם מחבר את הנשמה השוכנת בתוכינו לגופנו הפיזי ומשמר את הנפש הזאת בנו ואנו חשים חוסן מה…
הרי, שהניחוח שבקטורת היה ממשיך חיות נעלמת חדשה שהיתה נעשית חיה ומוחשת ומרעננת ועוצמתית ומעירה אפילו בעת שינה ומענגת את הנשמה ולא את הגוף הפיזי הנחות יותר בשל הימשכותה ממקורות חיים ועליונים יותר מאותו שורש שהמזון וצרכינו הגופניים נמשכים.
הבושם הזה היה אפילו דוחה מאיתנו כל צער ומבטל את הדאגה שהיתה מנקרת בתוכינו והיה מעורר אותנו בחיים שוקקים ורעננים והיה אז מנחם ומרגיע בשל ההתחברותנו עם הכוחות הרוחניים (ריח) הנעלמים והעליונים.
והקטורת המענגת הזו הפכה לדגם חיקוי מזוייף למקור טומאה וכישוף בפולחני העבודה הזרה בשל קיסמה האדיר ותכונותיה הנדירות והיחודיות במסוגלות להחיות ולהשיב נפש שנסתלקה ולענג כ”כ…
וכפי שמובא בדרשות חז”ל שאפילו הכלה שנכנסה לחופתה לא נזקקה כלל להתבסם בכלי תמרוקים שונים ואף העיזות שביריחו (המרוחקת מירושלים עשרות קילומטרים) היו מתעטשות בשל הבוסם הפלאי הזה שעלה מעשן הקטורת שהתפשט לו סביב במגמה לטהר את האוויר מריח דם הקרבנות והעשן המכלה בהם.
ואולם, אשרינו שמודעותנו חולשת ותופסת באמיתות אוצרות עוצמתה העולמיים והפלאיים של הקטורת ואנו עשויים להכיר בעושר הנצחי הזה של משמעותה החיה והפנימית והננו עשויים אף לרדת לעמקי הסוד והרז הגלומים בה ולהאזין לשיח שלהם אלינו עפ”י תורת החסידות!
המה מהווים את הלב והנשמה של העם היהודי… את הבריח התיכון החודר פנימה לתוכינו ומאחד ומלכד בנו כל שביב וסממן יהודי..
וכל אלה נשזרים לפנינו היום ועומדים וחיים מולינו בעודינו ממלמלים את קטע התפילה של פיטום הקטורת בתפילות שחרית ומנחה..
וביחוד, תהא חיה ועומדת מולינו מחווה זו ביום כיפורים זה בעודינו עוקבים במחזורנו אחר קטע התפילה של סדר העבודה בהקרבת הקטורת , שהינה חביבה כל כך על ה’ ומהווה מקור לנחת רוח גדול לאלוקים אפילו יתרה על ההנאה מעבודת הקרבת הקרבנות, וכל זה, מדוע?
בעוד קרבן הבהמה מקרב אותנו אל ה’ ומתקן את המידות שבנו… את הרגש שנתדרדר לשפל “הבהמיות” ומנשא אותנו לעולם ה”אצילות” משם נמשך העולם החומרי של אכילה ושתיה וצרכי הגוף ה”בהמיים” ואשר עבודת הקרבן מתקנת אותם ומזככת אותם מנוהג של רגש ברברי שהבהמיות מאפיינת…
הרי איך, אכן, מחטאת ומנקה הקרבת הקטורת את כתמי הרפש האיומים שזיהמו החטא והעוון ושפגמו בנשמותינו?
ובכך איננו “מתקרבים” גרידא כקרבן, כשכל גוף נותר בקרבה הזו יחידה לכשעצמה..
אך בעבודת הקטורת נוצר קשר של התכללות של גופים זרים ליחידה אחת כפי ששרש המילה קטורת ק.ט.ר מורה בארמית על רעיון של התקשרות והתחברות החולשות על הקירבה שמתבצעת בעבודת הקרבנות.
הדבר התרחש עת היה הכהן הגדול נכנס אחת בשנה לאולם הפנימי ביותר של קדש הקדשים בבית המקדש והיה מקריב שם את הקטורת ולא כמו ביתר ימות השנה כשהעבודה הזו נעשתה פעמיים ביום חוצה מקודש הקודשים, בשטח העזרה עצמה.
מפתיעה מאוד העובדה החריגה הזו ומתמיהה מדוע הפכה עבודת הקטורת לחביבה ביותר על ה’ והיתה האופיינית והמרכזית והחשובה ביום הכיפורים אם, אכן, הבושם שבקטורת היה מופק דווקא מאותם אחד עשר סממנים מרים כ”כ וחריפים מאוד ושאינם ראויים לאכילת אדם?
כמו אותו סממן “מור” שייצרו משמן הדם בצווארה של חיית “המושק” והריח שנדף ממנו היה איום…
אך למעשה, הסממנים המרים והחריפים שאינם ראויים למאכל אדם מהווים סמל להתגלמותם של אותם מעשי איוולת של בני האדם והם נמשכים להפליא, דווקא, ממקור אנרגיה אדיר ועוצמתי ומקודש ביותר בעולמות העליוניים והרוחניים ביותר בהיותו שם מקור מענג ומהנה שאין כמותו ביתר העולמות הרוחניים.
ועת נמשכו כוחות אלו מטה, הם התדרדרו מטה מטה ביותר בשל הגובה הנשגב הזה שהיווה להם מקור תנופה עצום ושלא ידע לעצור ושום כוח לא צלח לבלום את ההשתפלות הזו כהכלל הידוע “כל הגבוה ביותר, נופל מטה מטה ביותר”.
וביום כיפור עת של שבת שבתון, עת מקטיר הכהן הגדול את הקטורת בקודש הקודשים, שב (שבת) ועולה האור האלוקי המחיה את העולם כפי שהדבר מתרחש ביום השבת למקורו המקודש ומנשא את העולם עימו ומשם ממשיך האור לעולמות נשגבים יותר, אל עולם “השבתון”, אל השבת של השבת.
שם אין המשכיות לעולם של חומר של אכילה ושתיה וצרכי הגוף כגון בשבת רגילה ואשר בקידוש של סעודת השבת אנו מבררים ומעלים את המזון למקורו ומשם נמשך עונג של שבת.
ואולם ביום הכיפורים אנו מתרוממים אל עולם זך יותרו מעודן כ”כ עולם של דרור וחירות מכל כתם ורבב ומחזוריות הדם בעת של תענית וצום ממשיכה חיות מטוהרת יותר מהחיות הנמשכת מדם המלא בעובי וגסות של מזון מגושם..
והמודעות ביום של תענית וצום וההכרה נעשות צלולות וזכות וטהורות ומסוגלות להתחבר ולקלוט ולחוש ברמת קודש זו של החירות והדרור של יום הכיפורים הוא יום ה”שבת שבתון”….
שם האור עצום כל כך ושום כתם ורביב של חטא ועוון אינם תופסים כל חשיבות של מציאות כלשהי והם מתבטלים…
ואולם, רק השרפה על אש הקטורת משיבה ומחזירה את הסממנים המרים והחריפים למקורם המענג והעילאי ממנו נשתלשלו מטה וקבלו את צביונם המר, והם נעשים עתה עם השיבה למקור שוב מענגים כ”כ ומבסמים ומחיים ומרעננים ומשמחים עוד יתרה על הבשמים האחרים שאינם מופקים מסממנים מרים ובלתי נעימים….
היות והעוצמה שבמרירותם החריפה ממתיקה כ”כ ומחזקת את העונג שבריח ובכך הם מסוגלים להמשיך חיים מחודשים ורעננים לנשמה המתענגת ונהנית כ”כ מריחם המשכר, בבחינת יתרון האור מן החושך, הרי, כשהחושך יהפוך לאור, אזי עוצמת הקדרות תגביר ותחזק את האור כפליים לתושיה.
ואולם רק מי שמקריב על מזבח לבו את כל אותם מעשי עוול ושורף אותם באהבה היוקדת בליבו לקב”ה, רק אז יתנשא בהקרבת הקטורת באתר קודש הקדשים שבקרבו (באותו חלק ה”יחידה” של נשמתו הזכה שאינה חודרת לתוכו אך מקיפה אותו בשל עוצמתה) אל אותם עולמות של שבת שבתון עליוניים מקודשים..
והכתם הזה שבעוונותינו יפוג ויעלם בעבודת התשובה הכנה והפנימית בכוונות מטוהרות, בשל עוצמת הזריחה המקודשת והמסנוורת והזורחת ביום הכיפורים הזה.
והמרירות שבחטא הזה… והחריפות שבעוולה הזו יהוו אז מקור חוסן לזכויותינו ואשר שום מצווה זכה וטהורה לא תוכל לה לעוצמה הזו ולכן חילם (כוחם) של בעלי התשובה גובר ובמקום שהם עומדים אין צדיקים גמורים עומדים…
עבודת הקטורת מהווה אף בטוי לאותה מידה של רגישות אינטואיבית, עדינה הרוחשת בתוכינו, והמתגלמת בחוש הריח הרוחני והקולט ומתחבר בחושינו עם הסוד והרז הנעלם והסמויים בסביבותינו והמשיח, אכן, ישפוט בחוש הריח הקולט את העובדות הסמויות ומוציא לאור משפט צדק שההגיון הבריא והישר אינו יכול ומסוגל.
חוש הריח שלנו עשוי לקלוט השנה בשל ההשראה שבקטורת שלמרות בקשת הסליחה וההתנצלות שהרעפנו לפני מי שפגענו בו, הרי שברגישות נוספת שבחוש ריחנו אנו עשויים להיות מודעים ומבינים את הרגש שעדיין נותר פגוע ולא נתרצה עדיין לגמרי ולכן נעתיר לפניו בבקשת מחילה נוספת ובעוד ריצוי ועוד תחינה עד שהדמות הפגועה תתפשר ותחוש מפוייסת לגמרי.
בברכת גמר חתימה טובה לכלל עם ישראל
עפ”י מאמר האדמור הזקן בליקוטי תורה דרושים ליום הכיפורים “שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותכם” ועפ”י מאמרי האדמור האמצעי חומש דברים חלק ג’ מאמר ליום הכיפורים ועפ”י תורת מנחם להרבי מליובאויטש תשנ”ב חלק ב’ דף 257)