ובחצות הלילה כשהשלהבת אוחזת בכנפי השכווי (תרנגול), הוא קורא…
מאת: רבקה ערנטרוי
כיצד ניתן לעורר את מי ששקע ונעשה מרותק כ”כ לעולם הסוד הכמוס שלו מבלי יכולת להתנתק מהקסם הזה ולו אף לשהות זעירה ולהתחבר למציאות האוטנתית בתפיסת המוחין הנרחבת שלו ובבינת הלבב העמוקה?
הקשב שלו כולו… ההכרה, הערנות והמודעות שלו כבושים לחלוטין במעגל הלוכד והמצמצם הזה ולבו מושך אותו בעבותות המכמורת הזאת והוא נופל שבי ונדחק לתוכי צרות המוחין שבו ואילו הבינה שבלבו פנימה דועכת וכובה…
הוא מייחל לשהות מבודד באווירה שלווה ונוחה מרוחקת מכל מקור שאון או כל תנועה שיש בה כדי לשבש ולקטוע את הרצף שבהתרכזותו בהזיותיו וכל נקודת מיצויה של עצם חייו וכל התפארת של משאבי נפשו הפנימיים והיקרים ביותר חדורים בעונג זה ומשועבדים לו כליל.
ושום מקור מענג מחוצה להנאתו זו לא יעורר אותו מתרדמת החלום המהפנט. הוא חבוש בו כאסיר באזיקיו, אלא אם כן פתאום תהלום בו עוצמה גבורתית ועזה של קול שאגה אדירה ותטלטל אותו בחוזקה.
ושמא, תהא זו מהלומת דאגה של דמות סמכותית אוהבת ונאמנה והחוששת לו והמהולה בנימה כעסנית ורוגזת באכפתיות שכזו ועוד תחבוט בו ותנער אותו ותניע אותו בחוצפת מה בקולו של “הגבר”.
זוהי קריאת “השכוי”, העז שבעופות (מסכת ביצה דף כ”ה עמ’ ב) שקשה מאוד לגבור עליו בשל התוקף העז והחוצפה המאפיינים אותו והוא מנער את כנפיו בקצף ובעזות כזו עם שחר ומשקשק אותן ברעד משל שלהבת אש לוהטת מתחתן והוא כאילו קורא אל העולם סביבו בהתפעלות סוערת: “התעורר והסכת (שכווי) ושמע”…
“השכוי” היא הבריה היחידה והפלאית בעולם המבחינה ברגע נקודת המפנה המפרידה בין היום והלילה בכל מקום בתבל שם הוא נמצא וכשעמוד השחר בוקע ומפציע, הוא מתנער מייד, משקשק בכנפיו ומעורר.
השכווי הזה הוא משל להוויה במציאותנו בה, אכן, כלואה נשמת חיינו במבוי סתום ועליה מעלים ומעיב חומר גס של הגוף… אך המקור… השרש של נשמה זו, המזל (נוזל) הנמשך אלינו אכן, חוזה מעל ומעבר למחיצות החומריות החוצצות ומשקיף לעולמות העליונים ומשם נשלחת אלינו הארה…
כגון ברגעי כושר כמו בשבתות כשהנשמה היתרה פועמת בנו.. או בשעת דבקות של התבוננת ובכל עת רצון כשמתמזל לנו…
ואז מתעורר “השכווי” שבתוכנו המהווה משל לצפונות ליבנו ולכליות שבתוכנו, כפי שמובא באיוב פרק ל”ח פס’ ל”ו: “מי שם בטוחות (כליות) חכמה או מי נתן לשכווי (לב) בינה”.
איזה כוח נסתר, אכן, מעורר אותנו פתאום בגבורתיות שכזו ומנער אותנו בעוצמה עד שהכליות שבנו מתחילים לפתע לייסר אותנו ביחוד, באותן שעות קטנות של לילה כשאנו חשים בעבותות החשכה שאנו לוטים בה?
ולפתע, כשאנו מבחינים בנקודת מפנה של אור… של עלות השחר, מתעוררים בנו ניצני תקווה ואנו מתנערים כמו אותו שכווי בתנועה מושכת לבב של “משכיות (שכווי) לבב”
מי אחראי לכך שלפתע אנו חשים את “משכיות לבב” (שכווי) את לבנו “השוכה” רואה (כמו יסכה שהכל סוכין ביופיה) והמבין והמרגיש והיודע והחש את מציאות האמת שבבריאה ותופסה מקרוב והראיה הזו עוד חודרת לתוך הרז והסוד הטמונים בה בחינת “הסכת”? (שכווי)
ואיך זה שלפתע מתעורר לו הלב ומתנתק מחלום הזיותיו שהיה כ”כ משועבד לו ומרותק אליו והוא “שוכה” (שכווי) “מחשב את הנולדות ומייחל?
ומה התרחש שפתאום הלב שבתוכינו משקיף (בחינת המשקוף דרכו משקיפים והוא סוכך (שכוי) על המזוזות, על האור המבזיק ומסנוור, ומחדד את ההשקף שיהיה ברור ועוד צופה לעבר עתיד המרחקים ומייחל לאור? (“וישקף אבימלך” בראשית י”ט בתרגומו “ויסך אבימלך” בראשית י”ט)
בעולמות הרוחניים מסמל הלילה את העת בה מתענגות הנשמות בגן עדן באור שהם קלטו ביום שחלף ועם השחר הפוצע, כשהעת כשירה לקליטת אור עשירה בשלב הבא והמתקדם, שום אור נוסף של עונג לא יעיר וינער אותם וינתק אותן מהריתוק המוחלט הזה שלהן…
רק קריאתו הנועזת וההולמת והמנערת של המלאך גבריאל בעולם הרוחני שמתחת לעולם הנשמות רק היא מנערת ומעירה אותן בקול תרועת המולת קריאת הגבר שלו ..
והשלהבת הזו נמשכת מתחת לכנפיו אל מתחת לכנפי השכווי והיא לוהטת והוא משקשק בכנפיו בהתפעלות בקצף מה וברוגז שיחדלו מהתרדמה הזו ויתחברו עם האור המתחדש של הבוקר הבא.
ובחלוף שנה זו כשכול החיות העסיסית והשוקקת שמילאה את ישותנו והניעה אותה מסתלקת למרומים כבעת השינה…
כשכוחות המודעות וההכרה ותחושות הלב הצפונים בנו וחושי השמיעה והראיה והחשיבה מסתלקים למרומים ואנו שוקעים בתרדמה, רק השופר ינער ויעורר אותנו בקול עזות גבורה ויסמל עבורינו את נקודת המפנה של השחר המפציע והאור החדש והנמשך אלינו של השנה הבאה וכאילו הוא קורא לעברנו:
זוהי עבורכם עת ההתחדשות.
והקול האדיר הזה בוקע מקצהו הצר של השופר ומוביל אותנו מנשא מאותו מבוי צר, סתום ונעלם אל מקור מרווח של העונג שלנו במקורו.
השופר הזה הוא מבע למקור העונג של חיינו הוא ה”שופרא” היופי ההוד ההדר שלנו בבנית עולמות בחינת “שפרה” המיילדת שהמשיכה דורי דורות לעד.
בברכת כתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומתוקה
(עפ”י ספר המאמרים תשי”א לרבי יוסף יצחק שניאורסון קונטרס כ”ב ראש השנה תרצ”ד, ועפ”י ספר הליקוטים צמח צדק ערך “תרנגול” וערך “שופר”)