מה טובו אוהלינו
מאת: רבקה ערנטרוי
עוד נשובה אל הניגון העתיק והזמר הערב והם עוד יפרצו ויבקעו להם מבינות למשכנותינו המאירים בזוך וישתפכו להם מבעד לדפנות אוהלי המנוחות ומרבצי השלווה שלנו אלי מרחבי האין סוף…
ועוד נשובה אל המחול המפציע והסוחף את נשמותינו ואז גם נשיק את גביע הקודש ומתוכו תהא שופעת לה ברכת היין המשומר.
לו רק היה המשורר הדגול, אכן, חש בתת מודעותו ומכיר היטב בשרשי מורשת חייו באמיתות יוקרת הטוב שבאוהלינו ויורד לאותו פאר נדיר במסר הטמיר והעמוק הטמון בסמלים ששאב מהתנ”ך, כי אז היה מניח לתובנות וללקחי החיים העשירים האלה לפעפע למצולות לב ליבה של רוח הדורות הבאים.
א)הניגון, “הזמר הייף והערב” והשיר:
“עוד נשובה אל ניגון עתיק והזמר ייף ויערב” עד שאותם צלילי קסם מתנגנים ושובים יעבירו רטט חולף בנימים העדינים והטהורים של נשמת ילדינו הזכים כך שאימת הצללים האפרורים הנוטים לערוב ואפלולית הלילה לעולם לא יעיבו עוד על האור הבהיר הנזרה ממשכנותינו.
את הרוגע והשלווה האמורים להיות ניסכים במושבותינו, אנו מבקשים להשכין בתוך הנפש הצמאה… את הגעגועים העמוקים האלה לא נוכלה להשכיח ולהשקיט בתפנוקים חומריים… המה דלים מידי ורדודים ומותירים אחרי העלמותם תחושת בדידות ואכזבה נפסדת. המה נטולי מסוגלות ויכולת לחדור לתהומות הנפש ולהרוות אותה. שם עז הצמאון.
הניגון העולה ממעמקי הנפש מביע ריגושי געגועים ותנועות מהופכות המרוות את הצימאון הזה. הניגון מהווה, למעשה, הרמוניה של “זמר ייף ויערב”.
היופי הזה הוא פאר שיש בו מן הניגודים האמרתי להם שהגשתי תביע ביניהם לתפארת שובה מעין מרירות של ערגה אל הבלתי נודע והמהולה בצלילי חדווה ועלץ.
והם אופפים את הנשמה והם “ערבים” לה היות ו”מעורבים” ביופי זה תווים מנוגדים ומהופכים והם משביעים את הנפש בתנועה המהופכת לתחושתה, בחינת הצמאון והחום במשתוקקים למים מצננים ואילו הצינה שואפת לחמימות. הניגוד הזה מעניין הוא, מגרה ומגביר ואת הקסם שבעונג.
כוונת המונח “שיר” הוא חרוז, “טבעת” הנקשרת לצוואר הבהמה דרכה עוברת הרצועה בה היא נמשכת. לטבעת אין תחילה או סוף… הכל מתערבב כאן לתפארת בה משתלבים המטה והמעלה והסוף וההתחלה לשלימות שיש בה מן הרמות הנשגבות ביותר בעולמות רוחניים עליוניים והנמשכים מטה מטה עד שהם נוגעים בנפש ומרווים את צמאונה בעונג שאינו חולף לו ואינו נעלם.
עונג אף הוא מתגלם במעגל של קסמים שאין לו סוף או התחלה אך התענוג שבנגן חורג משאר מקורות הנאה בכך שכשהזמר חוזר על עצמו, העונג מתעצם ואינו נעשה נדוש ומשעמם ומלאה כבשאר התענוגים שחזרתם מסבה שעמום מייגע, אדרבה, כשהשיר חוזר על עצמו ונשנה, העונג אז מתעצם וההנאה רבה והדבר משעשע.
הבטוי “בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר” מכוון לבהמות הנמשכות ע”י רצועה העוברת דרך טבעת – שיר ובשבת מותרת יציאתם בשיר זה ואולם, החרוז… השיר מביע רעיון כמוס בנמשל של התרוממות הנפש.
זוהי תנועה של יציאה מהמיצרים ופריצת המסגר של הנפש ע”י תווי הנגן היוצאים ובוקעים ממעמקים עד שהם מגיעים לאותה נקודה גבולית של שיא משם אין הם מסוגלים להמשיך עוד, ואולם, כוחות עילאיים מושכים אותם הלאה אלעל והם ממשיכים אז מאליהם עד שמגיעים לנקודת העומק האלוהית המרגיעה ומבשמת.
אך מתנועה של “רצוא” והסתלקות הם נמשכים מטה בתנועה של “שוב” מרגיע המרווה את הנפש לבל תעלם ותיכלה חלילה.
הזמר הזה “מזמר” – כורת (מזמרה) את תחושות העצב המרות והמדכאות והבוחשות ורוחשות בערבוביה של עירפול וטרוף משווע ועומדות לבלוע לתוכן את כל הטוב שעדיין מצטנף לו בחובה של הנפש.
ב)המחול
המחול מתבצע ע”י צעד אחורנית המעורר צמאון של כיוון להישאב קדימה.
מאידך, תנועה מוחצנת, בולטת ומעוררת שאון והחשפות יתר והמולה, דוחה וגורמת לזולת להיצטנע ולהצטנף פנימה.
ואולם המסוגלות להתנהל בחשאי ובלאט מתוך ענווה מבלי לחזר אחר תהילה וכבוד מאחר והאדם מודע לכישוריו ויכולתו, דווקא התנהלות כזו מושכת… זוהי הצעדה האחורנית במחול הסוחפת קדימה.
המושג “מחול” נובע מהמילה מחילה, שמשמעותה אהבה המביאה עימה מחילה וסליחה כשאדם נוקט בצעדי המחול שהם רתיעה אחורנית זה סמל של צניעות וכבוד.
ג)להשיק את הגביע ובו היין המשמח והמשומר:
הגביע:
מסמל ענין של רוממות מעין הגבעה המתנשאת. מגמת הגובה הזה היא להשפיע טוב וחסד לזולת, ממש כמו שמגביע הקידוש ממשיכים יין לכוסיות..
הגביע מגלם את התורה שבכתב. הכוס את התורה שבע”פ שאליה נמשכים סודות התורה שבכתב והיין מסמל את הסודות והטעמים הפנימיים שבתורה.
ויוסף שהיה משפיע ומשביר לעם היה ממשיך את השפע ע”י גביע הכסף שלו כפי שנאמר “את גביעי גביע הכסף” וכן היתה מגמת הגביעים שבמנורה בבית המקדש, להמשיך את אור הקודש לעולם, ולכן מקום הגביעים במנורה היה גבוה מהכפתורים והפרחים ומספר הגביעים היה כ”ב כמספר האותיות שדרכן נמשכת חכמת התורה ובאה לגילויה בעולם. המילה אות מורה על רעיון של “אתא” שמשמעותו לבוא ולהתגלות.
היין:
היין פוקח את האטימות ואזי מתגלה אותו סוד ורז שנעלמו מהמודעות בעוד התפיסה הינה רדודה ולוטה בערפילי גסות ובערות.
היין מסמל רעיון של התבוננות והגעה להכרה בכוח האלוקי המסובב את העולם וייחס של חוסר יוקרה וחשיבות יתרה לאותם ערכים חולפים, השמחה והעלץ הינם השלכה של התפקחות בה נגלים אותם רעיונות שנעלמו מהמודעות בשל האטימות.
אין עונג עצום יותר מההתפקחות.. מהיציאה מההעלם, מההסתר ומהאטימות אל המרחב הצלול והגלוי. וככול שההסתר היה עצום יותר, הרי שהגילוי יסב שמחה אדירה יותר… ככול שהמרירות היתה רבה יותר, כן יגדל ויתעצם העונג ותתרבנה האהבה והשמחה עם השחרור.
יין משומר מגלם את האור והסוד הצפונים בהעלם, בעוד יין משמח מגלם תנועה בו נגלה הסוד והרז והמביאה לשמחה של שחרור ופדות ומאידך בעת השמחה מגלה האדם את צפונות ליבו..
יין המשכר הוא משל לתנועה מרוחקת ממקור האהבה והיא צמאה ומשתוקקת ומתגעגעת בעוד יין המשמח מורה על קרבה ועונג בחינת מים קרים המרווים נפש צמאה.
אין מקור במורשת העם להשקת גביעי היין בארועים רשמיים!
ד)”טובו, טובו אוהלינו”
אוהלינו בהם אנו מסובבים, סוככים עלינו מפני יד שטנית זוממת ומבקשת להחריב, להרוס ולעקור מתוכינו כל נימה של אור ותקווה, היות וכשפתחי אוהלינו אינם פונים לפתחיהם של שכנינו ואנו כובשים את יצר סקרנותנו מחמת הצניעות, כוח הרשע נגדע ונכרת.
בלעם ביקש “לבלוע” את החיים והשכינה שבעם וניסה בתחבולותיו לעקור ולסלק מתוכם כל שביב של אור ע”י שיביא לפרוד בינותם והדבר יגרור להרס וחורבן.
הוא נדהם כ”כ מצניעות העם שהתגלמה במיקום הפתחים של אוהליהם שלא פנו האחד אל השני ובכך מנעו את החשפות הפרט וקלונו. והקללה שהתיימר לפגע בה בעם, הפכה אז לברכה.
הצניעות הזו נעוצה במידה של אהבה ואכפתיות וכבוד פרטיות הזולת, ואף כשהאדם נגלה לפנינו באופן שאינו מכבד, גם אז שומה עלינו לראותו כאילו הוא שוהה עתה בבית המדרש עטור ומכוסה בבגדיו המכובדים.
זוהי הסיבה שאת פיסקת התפילה של “מה טובו אוהליך” אנו פותחים במילים “הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך”
אוהלינו מהווים משכן לברכה עם תנועה של כבישת היצר וצניעות שלא לחשוף את פרטיות הזולת ושלא להחשף בעצמנו, זוהי תנועה הנמשכת ממידות של גבורה ובגרות נפשית.
תנועה זו דוחה וגורמת למנוסת כל פגע ממשכנותינו ממש כמו שהיריעות שכיסו את המשכן במדבר סימאו את הנחש, שרף ועקרב ששרצו אז במדבר.
הכבישה הזו מחסלת תנועה של “שרף” – שריפה ובערה לתאוותנות זרה, וכבישת ה”עקרב” תנועה של קור ואדישות ושאננות לקדושה
“מה טובו אוהליך יעקב”ומה טובו אוהלינו כשאנו נוהגים מעין “תולעת יעקב”. הדבר מסמל תנועה של התבטלות המאפיינת את התולעת שכוחה בפיה להרקיב שרשי עץ עבות, ןכן יביאו מילות התפילה שבפינו בהיותינו צנועים וענווים כאותה תולעת לריקבון אויבינו ומזימות הסטניות.
פרק התפילה של “אנא בכוח גדולת ימינך” מתאר את קריעת השטן בשל היותינו תמימים (מהלשון של שלימות וטוהר) בתדמית לתולעת שכוחה בפיה.
ואכן, ראשי התבות של המילים “קבל רינת עמך שגבנו טהרנו נורא” יוצרים את המילים “קרע שטן”
והגימטריה של ראשי אותיות המילים “1=א אנא 2=ב בכוח 3=ג גדולת 10=י ימינך ת=400 תתיר צ=90 צרורה” = 506 ועולות על זו של המילה “תולע” ת=400 ו=6 ל=30 ע=70 =506
והגימטריה של ראשי אותיות המילים “שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות” עולה על הגימטריה של המילה תולעת, כדלהלן
ש=300 ק=100 ו=6 צ=90 י=10 ת=400=906=
תולעת =ת=400 ו=6 ל=30 ע=70 ת=400=906
מה טובו אוהלינו הקורנים בזריחה המשרה שלווה, עונג ונועם ושמחת עולם. אמן!