זאת הייתה נסיעה נורמטיבית באיילון, לפני כחודש, שהכניסה אותי לעומק הנושא. הוא מאז ומתמיד מדובר, אך בזמן האחרון נמצא בראש הכותרות.
בדרך כלל, אני פחות מתרכזת בשלטי החוצות בכביש, הפרסומות לא באמת מושכות לי את העין. אך היה זה משפט מתוחכם במרכז איילון שתפס את תשומת ליבי- “זה לא עובר, זה נופר” נכתב בגדול.
אחרי בדיקה קצרה באינטרנט שלקחה אותי עד לאתר המפרט על זכויות שונות במדינת ישראל גיליתי להפתעתי, כי במדינה שלנו לא כל אישה יכולה לעשות הפלה.
הפסקת הריון מבוצעת על פי חוק שמצריך אישור של ועדה. מי הם אותם מקבלי ההחלטה? לא מפורט באתר.
בהמשך שיטוטי בגוגל תחת הכותרת “הפלה” נכנסתי לכתבה שדיווחה כי בחודש מאי האחרון, נחתם בטקסס (המדינה השנייה בגודלה בארה”ב) חוק האוסר על הפלות החל מהשבוע השישי. אותו חוק הוציא לרחובות מחאת ארגוני נשים רבים. אך כרגע, המחאה נותרה ללא תוצאות.
חלון נוסף נפתח וגילה כי אפילו בסין, המדינה שבעבר הגבילה את אזרחיה במספר הילדים אותם ניתן להביא לעולם, החליטה להגביל הפעם הפלות בעקבות הירידה בשיעור הילודה והזדקנות האוכלוסייה.
בשונה מסין, שם ההגבלה מנומקת בנתונים מספריים, רוב המתנגדים להפלות מקשרים זאת לאמונה הדתית שלהם – מטרתם, לשמור על זכויות העובר.
מנגד, העמדה אליה אני אישית יותר מתחברת, עומדות הנשים שרוצות לשמור על זכויותיהן, כי הרי הן אלה שאחראיות לגופן, לפחות במדינות הדמוקרטיות.
בשורה התחתונה, לא נוכל לשנות את העולם- את טקסס או את סין אבל לפחות במדינה הקטנה שלנו ההחלטה הרגישה הזאת צריכה לעבור לידי האישה, כי כרגע, בשנת 2021, עידן המי טו, ההחלטה עדיין בידי וועדה ממשלתית שבואו נודה באמת, מורכבת מאותם אנשים שבסופו של דבר, לא יקבלו את האחריות על הילד.
כל כך נכון.