“עכשיו קשה, הקלה אחר כך” – התחושה המדויקת של בעלי העסקים הקטנים ברחוב ז’בוטינסקי ברמת גן

מעל שנה שמתבצעות עבודות לבניית הרכבת הקלה ברחבי מרכז הארץ. הרכבת הקלה, שאמורה בעתיד להקל על בעיות הניידות והצפיפות שקיימים כיום. הבנייה אכן עומדת בזמנים ובכל תקופת זמן ניתן לראות התקדמות, אך שכחו לדאוג לכל הסובבים בהווה.

לאורך כל רחוב ז’בוטינסקי ישנם חנויות ועסקים רבים שפועלים שנים רבות, 40% מהם נסגרו שנה האחרונה! אלו שלא סגרו, נלחמים כדי לשרוד ומקווים שיהיה שווה את התקופה הקשה. מדוע שוכחים אותם? מדוע בפרוטוקולים של תכנון הרכבת הקלה הבטיחו לפצות ולתמוך וכעת לא נותנים מענה? לאורך כל אזור השיפוצים תלוי שלט “יש גישה, יש מעבר, יש עסקים כרגיל”, אך בפועל, מי שיתהלך ברחוב ז’בוטינסקי יגלה שקשה מאוד לעבור ושאין גישה נוחה לכל העסקים: לא לאימהות עם עגלות, לא לקשישים ולא לספקי סחורות. בפועל, כאשר בעלי העסקים מבקשים עזרה, אין מענה ואין דאגה לראות כי אכן העסקים כרגיל.

מכיוון והמדרכות צרות וחשוכות ואין חניה באזור, מעט מאוד צרכנים מסתובבים ברחוב ולכן יש ירידה במכירות. בעלי העסקים שעוד מחזיקים את העסק נשמעים אופטימיים אך מבקשים עזרה לעבור את התקופה הקשה. הפנו אותם לחברות נת”ע (אחראית על הרכבת הקלה ואחראית לתת מענים והסברה) ומעוף (חברת משאבי אנוש). אלו לא עשו הרבה ורק עזרו בהקלה על מיסי השילוט (בערך 200 ₪ בשנה). בעלי העסקים מבקשים הקלה בתשלומי החנייה הרחוקה, הקלה בארנונה היקרה לתקופה הזו, הוספת תאורה במדרכות ועזרה בצוות עבודה שיעזרו לנייד את הסחורה מקצה הרחוב ועד החנויות.

הם לא מוותרים. חשוב שלא יוותרו עליהם ועל עידוד עסקים קטנים במדינה.

אולי גם בזמן הקרוב תהיה הקלה.

טור דעה מאת: ליטל לם