הגיגים לפרשת וארא מאת רבקה ערנטרוי.
מהו מקור האוצר הבלום הזה של היכולת לשאוב עמוק פנימה ולמלא את הישות מלוא החופן נחת רוח?
איזו תחושה מבסמת היא לחוות הנאה נפשית משחררת, מרווחת ולחוש את טעם קורת הרוח הזו כשהנפש שבה ורוגעת ואווירה של נחת ושלווה ניסכת עליך וממשיכה לתוכך שקט פנימי… תנועה של מנוחה ונינוחות.
מאין נשאבת התושיה הנפלאה הזו להשבית את המסכת המבטשת של געגועים נכזבים, שקיקה של תקוות שווא המביאים בעטים מפח נפש מחריד?
וכיצד נובעת לה המסוגלות הזו לחלוש מעבר לדעת הנטרפת הזו בתסכולים של קוצר רוח ונשימה תכופה בהתקפי חרדה איומים, בפעימות לב מתעצמות ונוקפות ועל האדם משתלטת חלחלה ורגעי סיוט נוראים של אימה כאילו הנשמה נעתקת לה מתוכי הישות שלו?
איך ניתן למגר ולחדול מהציפיה הדרוכה והממושכת הזו עת האחד מתפקע בחוסר סבלנות וכליון עיניים משוועים ולהרגיע ולהשקיט את הסבל הרב ואת ריגושי הרוגז הגועשים ומריטת העצבים, שהחרדה הזו מעיטה עליו?
ואכן, הפסוק במשלי מבהיר לנו מהי נקודת התורפה, החולשה הנפשית והיא הפגיעה לגורמי האיוולת האלה וכיצד מתנצחים וצולחים על מחדל זה:
“ארך אפיים ורב תבונה וקצר רוח מרים איוולת” (משלי, י”ד, כ”ט)
מה “מרים” את ידה של האיוולת הזו לאסור את האדם באזיקי שלשלאות ובכבלים עבים וגסים של נוגס בריון ואכזר?
כיצד ישתחרר האדם האסור מתוכי הרשע הזה ויניח לזרועות של נחת רוח שהיא עקבית ואיתנה ואין בה עתים של הפוגה לחבוק אותו ולגונן עליו באהבה ובחמלה?
איהו מקורה של הנחת המיוחלת הזו והרוח שבה “מזוקקת” וכה טהורה וזכה?
נחת הרוח הזו נמשכת דווקא מפנימיות הנפש והיא אינה חפיפה וחולפת, והיא מהווה השלכה לתנועה של התבוננות במוחין והמנשאת אל כוח החכמה שחנן אותנו האלוקים הטוב.
המודעות הזו להירגע וההכרה בכך שיש להשכין רוגע נפשי היא, אכן, תפיסת המוחין ואולם, למרבה הדאבה, היא עשויה להיוותר, חלילה, רק בתודעה שלו בלבד במשל לעובר שאמור להיוולד ואולם עתה במערכת שהוא קיים, הוא נעלם ונסתר ואין מציאותו נתפסת בגלוי.
תפיסה זו היא מעין תחושות “העברה” והכעס של שלב “העיבור” ואשר בשל קטנות המוחין וצרותם נוצר הבלגן והבלבול בתפיסת המודעות של האישה ההרה במשל לאדם שאופקיו צרים ודווקא אלה הם ממשיכים פורעניות ועצב.
ואומנם, רק חבלי הלידה משחררים את הכאבים ופסולת הדמין הזרים במשל לכל המניעים המעיטים את השואה הזו ודווקא חבלי הכאב האלה יביאו עימם את הולדתו וליציאתו הנגלית של העובר לאוויר העולם במשל ללידת הרוגע והשלווה ונחת הרוח והשמחה.
דווקא המחושים והכאב ועגמת הלב והטלטלה שהאדם חווה, והעבדות שהעם התכתש בו וייסורי הגלות במצרים המה מבטשים את החומריות הגסה המשתלטת עלינו ונוטעת בנו חושך וקדרות ומעלימה על ניצני התקווה העוממים בתוכינו לפדות שלנו ולחרות.
הסבל והטלטלה וייסורי “חבלי הלידה” האלה נשלכים עלינו ממרומים כדי למרק את העלטה הזו והם אלה שמקנים לנו את הגבורה העילאית ואת המסוגלות ואת הרוח השוקקת והנועזת הזו להתחבר עם הרוגע והשלווה ולהשקיט את הסערה המתחוללת בקרבנו ומאיימת לשבר, לקטוע ולנתק.
הפדות הזו מעוררת בנו שמחה עמוקה והיא זו המניסה והודפת את כל אותם גורמי מנע מאיימים עלינו בחרדה ודכאון ותנועה מתלבטת בחששות שווא ואי בהירות ופזיזות נחפזת מאבדת שליטה ומאזן הרוגזת ומזנקת אלימה, רומסת ומרסקת.
יציאת מצרים היא תנועה המגלמת עבורינו שחרור מהמיצרים של תפיסת גדלות המוחין ואופקים נרחבים ויכולת להשקיף בטווח ראיה לעבר המרחקים הנפערים ולראות את הנולד.
ארך הרוח הזה אינו מניח ליד איוולת של קוצר רוח וצמצום וצרות (כדברי הפסוק במשלי) לקום ולהשתלט, אך הגאולה הזו של הרחב הדעת ויציאה מזווית ראיה של כוח החכמה היא זו המקנה לנו את היראה הפנימית לשמור על איפוק ושליטה ועל כבישת הייצרים ומניעי האיוולת.
תנועה זו היא הנוסכת עלינו את המנוחה והשלווה הפנימית המיוחלת ואת הכושר להתבטא בנחת מתוך נועם ושלווה. זהו המבע של הקולות הבוקעים ממעמקינו… מתוכי נשמתנו הטהורה.
ואין בזוך ובטוהר הזה סיגים וזוהמה של פסולת וחנופה ותשוקה להתקבל במעמד החברה ועיתים אף להרהיב עוז אימתני ולנהוג בתנועה אלימה, המוקיעה את הזולת ופורשת זרועות בריוניות מתפשטות ולהיות כמו אותו קלגס עריץ רודה שתלטן ותוקפני וכשאמצעים מזוייפים אלה מתנפצים לו, הוא נעשה קצר רוח ועצבני מאוד ומתקשה להאזין לאמת ולהתחבר עימה.
הבה נאזור בתוכינו רוח בוגרת ונטה אוזן קשבת ונאזין ולו רק הפעם…
(עפ”י אור התורה לצמח צדק פרשת וארא כרך ז’ עמודים ב’תר ואילך ועפ”י ספר הליקוטים הצמח צדק ליקוט נחת רוח)
מהנה כל כך לקרוא מאמר הנוגע בשאלה כל כך חשובה, ונותן מענה החשוב יותר, בלשון מלוטשת ועמוקה.