תובנות לקושי שבקריעת ים סוף:
לחוות, חלילה, תרחיש אימה של עילפון… של מציאות בלהות, שהיא גוועת ונטולת חמצן לנשימה… נחנקת מעין אותו הדג שנשלך באימה על אדמת היבשה והוא כלה ועורג כ”כ בצימאון משווע לשאוף חיים פנימה לקרבו ולגמוא ולהתמוגג על המיים המרווים – זוהי בחינת ההתנהלותם של חיינו הריקניים בתוכי עולם שהוא קונקרטי ומציאותי ויבש כ”כ…
כשכול סודות העושר והעונג הפנימי האינסופיים של נפשנו השוקקת ושאנו מתבסמים עליהם ג”כ – נטמעים להם בעומק חפויים, נסתרים ומצטנעים… ואנו מתעמרים בעצמינו ומתעללים באכזריות נשפלת שכזו בנפשנו הצמאה ומתיימרים לצמצם את התחברות החיים שלנו עימם… את ההתאחדות איתם…
כי הזוהר הזה לכאורה, מאפיל ומסווה על מציאות “היש” והאיגו שלנו השואפת להתגלם בצביון “ייחודיות” העילית הגואה שלה והמפרידה אותנו ומבדילה ומבליטה אותנו על היתר..
אך היא מותירה אותנו מבודדים… עריריים וחנוקים במצוקת חיים איומה.
ויש ואנו מבקשים “להינפש” קמעה מהיובש הזה ותרים אחר החמצן הצלול והזך הזה ואנו נמלטים וחומקים אלי עולם של מיסטיקה אך כשהגלים סוחפים אותנו לתהומות טובעים במצולות הפילוסופיה הזו ואנו חשים מטושטשים וכי אנו ניתקים ממציאות חיינו, אזי בעל כרחנו, אנו ניתלים עלי משענת הקנה הרצוץ של מציאות היש שלנו להיוושע ושוב נעשה האוויר אביך כ”כ ומחניק…
להתנסות בחווית נס קריעת ים סוף היא המסוגלות העל טבעית לגבור על הקושי הכמעט בלתי אפשרי של יכולת עצומה לראות את הזריחה המבהיקה של אמת החיים והרז הטמון בתוכינו מתוך מציאות היש שבנו מבלי להתנתק ממנה, שלא כמו באותם רגעי מפלט כשהאדם מבקש לעזוב את שאון השיגרה ולהתבודד באי נידח…
הסמל שבעובדת הים הנקרע והתגלותה של היבשה מאפיין מציאות שבה הסודות הרוחניים הנעלמים מעימנו במשל מי הים המכסים ומטביעים הכול, נחשפים לפנינו בתוכי מציאותנו כמו אותה יבשה חשופה וניכרת מבלי לבטל ולהטביע אותנו…
זהו הקושי של נס קריעת ים סוף בה הלך ה’ בנגוד מוחלט לחוקי הטבע, בם הסתיר עד כה והעלים על אורות הקודש ודומה כאילו, חלילה, אינו קיים והוא שם חוף וגבול לים שלא יעבור את גדרו ויקרע..
אך בקריעת ים סוף לא צמצם ה’ עוד והסתיר על אורות הקודש והגילויים העל טבעיים אך הוא חשף וגילה אותם שיהיו ניכרים כאותה יבשה חשופה.
זהו הקושי של האדם להתנהל בתוך כפילות של חיים לחיות את האידיאל של מהות החיים.. את הרוח בתוכי חומריות הגשם… היתכן? הכיצד יאות גוף גשמי ומציאותי וקונקרטי להתחבר עם הרוח ולחיות אותה, הכלום יניח לה להתנצח ולצלוח עליו והוא יהיה עבורה ככלי שרת כמרכבה… כלבוש המגלם את דמות השרד של המלך, החייל או המלח ורב החובל, השוטר או אותו לבוש כבוד ותפארת של זהב בגדי כהונה מרהיבים?
העולם הרוחני נברא בטרם עולם הגשם, היות והיעד האלוקי הוא בעולם של יש מציאות וגשם וסוף המעשה, אכן, נעוץ במחשבה המתכננת שקדמה למעשה והווית הגשם ומציאות של עולם החומר היתה עוד בראש תחילתו.
היעד הזה מקנה לעולם הגשם את העוצמה האינסופית ואת האצילות הנפשית הזאת לצפות אל מרחבי הקודש ולהתאחד ולהיכלל עימם מבלי לחוש מבותרים…מקופחים ומבודדים.
זוהי היכולת של האישה שנבראה לאחר האדם להתייחד ולהתאחד עימו לאחר שנפרדה מהעצם שבו(בשלב הנסירה) ומתוך האצילות הנפשית ומקור חייה הנשגב, (שהרי, היא נועדה להמשיך את היצירה בתולדותיה) ובתור היותה יעלת חן, היא עשויה להקנות לו את הצמרת ואת מקומו של הגבר המנהיג אך בנשמתה צפונים הסודות והרז והאוויר הצח והמרענן של ביתם החמים והמניע את התקדמותה של ספינתם בים הסוער של החיים אלי חוף מבטחים.
ובשל הגבריות הטבועה בו הוא יודע שלא לסנוור בעוצמותיו וומסוגולותיו שהוא נחון בהם ע”י אלוקה ולהביא, חלילה לרתיעה שלה ולהסתייגותו מפניו אך במידת “הג’נטלמניות” שלו ובאדיבות שלו וקור רוחו וכבישת יצריו והרוגע והשלווה שלו והניחחות שלו המתמזגים עם רוחה הסוערת ותנועת המסירות הנועזת והנחרפת שלה למענם של בני ביתה – הם קורעים את הים וחיים חיי כפילות של רוח וקודש המתמזגים להפליא בתוכי הגשם והחומר של משכנם ומנשימים את מעונם במשובת הרוח המרעננת המחיה והמבסמת.
זהו נס מתנצח של קריעת ים סוף המתמשך לנצח.אמן
חג שמח
מאת: רבקה ערנטרוי
(עפ”י מאמר הרבי מליובאויטש והחרים את הים תשל”ד ועוד)