מאת: מרים דפנה (22)
“אצלנו בחצר – בצל אילן פורח
ילדי כל העולם – באים להתארח
אצלנו בחצר – ילדי העולם כולו
עומדים במעגל – ואומרים שלום”
כולנו גדלנו רקדנו ושרנו לצלילי השיר הפסטורלי הזה, כולנו רצינו להאמין כי אנחנו אכן מקדמים את כולם בברכה ללא הבדלי מוצא גזע או מין. אולי זה גם המסר העמוק שניסתה נעמי שמר להעביר לנו בשיר הילדים הקליל.
אבל, איפה אנחנו ואיפה זה?
את שנות השירות הלאומי שלי עשיתי בשכונה בה יש ריכוז גבוה של עולים חדשים ובשיחות שערכתי איתם גיליתי כי עומדים בפניהם קשיים בלתי נגמרים, שעם חלקם אין להם אפשרות בין אם טכנית ובין עם נפשית להתמודד.
מעבר לקשיים הטכניים של השפה, מציאת מקום עבודה ומגורים, והבירוקרטיה הבלתי פוסקת, כמעט כולם ציינו קושי בקליטת הילדים במסגרות החינוכיות, הן בבתי הספר והן במסגרות בלתי פורמאליות.
בעיניהם היה זה הקושי המורכב ביותר, וחלקם אף ציינו כי אם המצב ימשיך כך, הם ככל הנראה יחזרו על עקבותיהם.
בתחילה סברתי כי זו אולי תופעה מקומית, אך מסקרים שארך משרד העלייה והקליטה עולה כי בין 10 ל-12 אחוזים מכלל העולים החדשים יורדים בחזרה לארץ מוצאם.
כלומר, אחד מכל עשרה עולים שמגיעים לישראל, לא מצליחים להיקלט בצורה ראויה.
כמובן שאפשר לגלגל את האשמה על המדינה ועל מרכזי הקליטה שלא עושים את עבודתם כיאות, אך זה לא יוביל אותנו לשום מקום, כיון שסל הקליטה המוצע לעולה חדש הוא עשיר להפליא, והקושי הוא בעיקר במערכות היחסים החברתיות.
על כל אחד מאיתנו להיזכר בפעם האחרונה בה היה חדש במקום כלשהו, ובאיזה צורה היה רוצה שיסבירו לו פנים.
עלינו לפתוח את העיניים ואת הלב, לשלוח עוגה או פרחים לשבת (כמה פשוט- ככה משמח), להזמין את הילדים לשחק (תתפלאו, יש המון משחקים שאין צורך בשפה משותפת כדי להנות יחד), להציע עזרה עם ההליכים הבירוקרטיים (קשה להאמין כמה מסובך לקבוע תור לרופא) ובעיקר להאיר פנים ולחייך, הכול כבר יסתדר משם!
יותר מ-20,000 עולים הגיעו לישראל השנה, וכ2,000 מהם עתידים לרדת, אם לא נהיה שם כדי לשנות את הסטטיסטיקה.
כנראה שלפחות אחד מהנ”ל עבר לשכונה שלכם, ביחד עם הילד שלכם בחוג, או אפילו יושב לידכם במשרד, ורק מחכה שתעשו צעד קטן לקראתו, שירגיש שגם ה-“שלום שלו” רצוי כאן.
אז, אתם עוד כאן?