אהבה חובקת, (סוכה) חודרת ונעצרת פנימה (שמיני עצרת)
מאת: רבקה ערנטרוי
א) ר”ה – עת של “כסה”:
איזהו עונג משכר יותר וקסום מאותה הנאת התקשרות הנשמתית של האוהב באהובו, של אב המשתעשע עם מחמד לבו ומתענג על “ילד שעשועיו”?
אך איזוהי עגמת נפש איומה יותר ואילו הם היסורים הקשים ומרים יומר מאלה שמסב הבן היקיר להוריו הנאמנים והמסורים לו כ”כ, בנוטשו את חממת הבית ויוצא לתרבות רעה ומתדרדר מדחי אל דחי?!
האב האומלל שאינו יודע את נפשו מרב צער, פותח בחיזורים נמרצים תכופים אחר הבן, וככול שהוא מגביר את צעדיו בעקבות הבן, כן מתרחק ונעלם.
ודווקא נסיונו המפתיע של האב להעמיד פני הסתר וכאילו הוא זנח את דמותו של הבן מזכרונו, עשויים לפתע לעורר את לב הבן בכמיהה לשוב.
הרתיעה אחורנית בצעדי המחול של האב, עשויה לשאוב את הבן קדימה נופל בגעגועים אל זרועות האב החובקות ומתבצע פה מעין “מחול” המתגלם ברעיון של “מחילה” באותות אהבה וסולחנות.
וכך מבהירה החסידות את מילות הפסוק: “תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו” נמתייחסות לראש השנה:
איזהו החודש בה’ הידיעה בו מתרחש חג עת הירח מתכסה אז בבחינת ראש השנה?
האלוקים הטוב אומנם מסתיר פניו עתים כדי שנבקש אותו ונרוצה אחריו ואת אותם כתמי עוון והרבב שהותרנו אחרינו, יבוא יום כפור ויקנח ויכפר היות והוא חל בעת רצון כשזוהי עת פיוס לה’.
אז נתרצה ה’ לעם לאחר חטא העגל ואמר “סלחתי כדבריך”.
ב) מהו ההקשר ביו רעיון “כפרה” וקרבן הקטורת וריח הניחוח שלה ביום כפור?
כפרה היא סמל לזיכוך ומרוק של כתמי העוון והצחרתם, בחינת אש מלבנת בכור ההיתוך, בו נשמטים הבדילים, וככול שהמתכת נתונה יותר באש, אזי מתנקזים ממנה אף הסיגים הדקיקים יותר עד שהמתכת נעשית זכה ביותר.
וזוהי מגמת הקרבת הקטורת ביום הכפורים בה האש מבערת את הסממנים המרים, משל לעבודת התשובה הנעשית על מזבחו הפרטי של האחד בבערה ובחמימות הלב.
המקור האנרגי והמחיה את גוף החטא שיתבצע, נמשך מהעליונים וככול שהאור האלוקי משתלשל מטה יותר, הוא מחיה רבדים נשפלים יותר וכשלמרבית הדאבה, כשהאדם מתחבר עם המניעים הנחיתיים האלה של למשל, כעס ותאוותנות ותנועה אימפולסיבית של חוסר שליטה עצמית והיסחפות אחרי רפש של נוהג בהמי, אזי דווקא ביום כיפור ורק אש של תשובה הדולקת בלב, עשויה למרק את הזוהמה הזו ולכפר.
זהו הסמל שבבחינת אש הקטורת במזבח הפנים ההופכת סממנים מרים למשיבי נפש היות והיא משיבה את האנרגיה האלוקית שהשתלשלה לשפל, חזרה למקור העילאי ממנו הם השתלשלו.
ג) מדוע נחשב דווקא חג הסוכות ליום שמחתנו?
- המשל המדגים את הסמל שבדפנות הסוכה:
איזהו המקור נחת המלבב ביותר והמשיב נפש ומביא לה מנוח אם לא כשילדנו חוזר בו מהתדרדרותו האיומה והוא ועולה חזרה על דרך המלך?
כמה אומץ ועוז ונחישות נחרצת ועוצמות נפש, מלוות תהליך זה של חזרה בתשובה?!
הצעז הנועז הזה שלנו גורם שה’ ישלח אלינו כביכול, את זרועותיו וחובק לנו בדפנות הסוכה.
בכל יום ניסכת עלינו השראה חדשה בחינת אורח (אושפזין) הממשיךאלינו תכונה נוספת אלוקית של שבע המידות עד שבשמחת תורה נוצרת הרמוניה של כל המדות הללו ואז השמחה מגיעה לשיאה!
2) משל הסכך:
האהבה הזו של ה’ לעם בשל היותו חוזר בתשובה, משולה לחמה (שמש) וכשהיא לוהטת ובוערת, היא מכלה ושורפת. לכן בסוכות אם חמתה של הסוכה – האהבה האלוקית אינה מופשטת ואינה נתפסת בחושינו והיא שורפת ללוא מסכים להצל והיא פסולה.
הסכך הוא סמל “למשל” המבהיר את הרעיון הטמיר והנעלם בכך שהוא מפשיט אותו, מדגים וממחיש אותו לרמת תפיסתנו בעודו מסווה על העומק הטמיר ומכהה את האור המבהיק והמסנוור ברעיונות עשירים מידי, כדי להמחיש ולהדגים אותו בבחינת הרעיון המתגלם בעובדת היות “צילתה (משל מסווה) מרובה מחמתה” והסוכה כשרה אז.
ועפ”י ההלכה, רק הכוכבים יכולים לבצבץ מבעד לסכך. מדוע?
הכוכבים מאירים אלינו מהרקיע השביעי המסמל עולם של בינה ועונג.
כאשר הדברים ברורים בשל משל המסווה על האור המעמיק שאינו נתפס, אזי מתענג האדם מאוד על השכלה זו והמסתברת ונתפסת ולכן הכוכבים המבצבצים מהווים סמל לעונג של ה’ בשל העם החוזר ללכת בדרכיו.
ד)מהי המשמעות של שבע ההקפות בשמחת תורה:
הוא הגיע מאותו ארמון מפואר ומלכותי אך לפתע מעד והתדרדר אל עולם של עוון וחטא…
הקטורת בעת רצון, ביום הכיפורים, מובילה אותו חזרה אל אותו מקור אלוקי עילאי משם נמשכו סממני הקטורת המרים ואולם הקטרתם משיבה אותם למקורם המענג בריח ניחוח משיב נפש של עבודת התשובה.
והוא ממשיך להתעלות ולהתקדם לתוכי רקודי ההקפות.
המעגל המקיף וסובב עליו מבטא רעיון של תפיסת העצם והעלתו… הרקדה – משמעותה התרוממות. ואולם, מאחר והאחד מוגבל ואינו יכול להתעלות בעצמו מעלה, מעלה ביותר באופן עצמאי, הוא נזקק, אפוא, לעזר.
ובאה אליו “התורה” שבשל עוצמת השיא שלה היא גם יודעת להשתפל להפליא מטה מטה ביותר במצוות מעשיות פראקטיות ובהבהרה של רעיונותיה באופן מסתבר בתפיסת האדם בחושיו ובשכלו.
הריקוד נעשה ברגלי האדם… באיבר גופו התחתון ביותר והוא מתעלה עד לשיא בקו של התחברות. והשמחה מגיעה אז לשיא.
את ההשראה הזו נוטל עימו האדם בשמחת תורה והיא מתלווה אליו בכל צעדיו בשנה הזו.
.