האם הכלל מוחץ ושוסה את הפרט המתחבר עימו או מעצימו?
מאת: רבקה ערנטרוי
א)מחובר או מבודד?
האם מאבד האדם ה”מדיני” החובב מטבעו חיי חברה את יחודיותו ואת סגולות הקסם של הזהות האישית שלו עת הוא מנסה להגשים את מאווייו ולהשתייך ולהתערות בזרם הכללי, “במיינסטרים” של החברה הדומיננטית ו”הנאורה” בה הוא חי?
ושמא, אכן, הלחץ החברתי שנכפה עליו ישסה אותו ויאלץ אותו בעל כורחו לקבל על עצמו את מוסכמותיה הנוקשות של מסגרת זו, העומדות לעתים די קרובות בסתירה מוחלטת לאידיאולוגיה שלו ולאמונתו הפנימית והתמה?
השמא יביאוהו, חלילה, להתרסקותו הנשמתית של נקודת מיצוי הנפש שלו וציפור חייו? אך מאידך, הכיצד ישרוד אם יהיה נטול תחושה של השתייכות לכלל ונותר כפרט מבודד ומרוחק מחיי החברה?
ב)להתחבר ולהעניק ולצמוח:
ואולם, כשהאדם מגיע אל החברה בחלום כיסופים לתרום לה ולהעניק לה פאר והתעלות בתכונות נפשו הפרודקטיביות ובהתנהלותו באורחות חייו שאין בהם כל מופרעות נפשית אך הוא מגיע הלום מתוך תנועה של חיי אהבה זורמים וקולחים והוא מבטא כאן יכולות ומסוגלויות לבניה ועיצובה של מסגרת החברה אליה הוא נקלע, אזי הכיצד, אכן, יביא קו חלוצי זה את צמיחתו ושיגשוגו האישיים?
וכיצד, אכן, ההתערות הזו בהווי של חיי הכלל ומבע מסוגלותיו ויכולות הקסם שלו, לא עוד יעלימו על יחידיותו האישית אך אדרבה הם יהוו בטוי ומבע לקסמו האישי?
רק עמידה יציבה ומעוצבת לא תניח לאותן מוסכמויות אותן תובעת החברה בשמרנות שכזו – לרסק את פרטיותו והוא לא יהיה עוד קרבן פגיע שלה ולא יניח לה לסחוט ולינוק חינם את תרומת הענק של משאבי נפשו האדירים למען התעצמותה האישית בעוד היא אומרת לשסות בו.
רק חברה הנוסכת השראה עילאית של אמת וזוהר על הצובאים וחוברים אליה ואינה מבקשת לנצל ולסחוט, וכשהאור הזה נמשך מנקודת אמת של פנימיות הנפש שלה, אזי היא מציתה את השביב בעמקי הנפש של הזולת המתחבר אליה והיא תתדלק אותו .
ג) שמירה על היחודיות והזהות האישית בהתכללות בכלל:
כיצד, אכן, ישמור האחד על האישיות הפרטית והיחודית בבחינת מספר ויחיד אך גם בת בבת ישתייך לקהל הכלל שיעניק לו את תרומת חייו?
את הלקח הזה ואת ותובנות החיים להזדמנות פז זאת מורה לנו תורת חסידות חב”ד בהבהירה את הרעיון הנלמד מסמיכות הפרשיות השבוע “ויקהל פקודי”. הכיצד?
“אלה פקודי המשכן, משכן העדות אשר פוקד עפ”י משה עבודת הלוויים” (שמות ל”ח כ”א)
בעוד המושג “הקהל” מורה על עולם רחב של מדיניות וקהל וחברה וכלל, הרי המונח “פקודי” מורה על פרט נפרד הנמנה בתוכי הכלל. המושג “פקודי” מורה אף על התחברות בבחינת “ויפקוד את אשתו, הרי לפנינו מערכת בה הפרט נכלל ומתחבר בכלל ואינו רק שומר על צביונו היחודי בבחינת פרט נפרד הנפקד… נמנה אך הוא יונק מהכלל הזה את שרש חייו והוא מתחבר עימם בשרש נפשו הפנימי והעמוק כ”כ. הכיצד?
ד)”משכן משכן העדות” ההיו המה שני משכנים נפרדים?
ואכן, הכפילות הזאת מסמלת את משכן הלב והמוח בהם שורה הקדושה אך ההתחברות ביניהם בבחינת המושג “פקידה” כגון “ויפקוד את אשתו” היא התחברות אינטימית ועמוקה המביאה את שלמות הכוונה העליונה בבריאת הלב והמוח ואת השלום שישרור בינותם במערכת האישית שלנו ושיביא את המבע ואת בטויו של הקסם האישי שלנו לתחייה.
ה)הלב:
הלב הוא משכן הנפש בבחינה של ריגושים וחוויות המתרחשות בהמולה ושאון וההתמקדות היא כולה בתוכי תחושותיו ורגשי הישות הפנימיים והסובייקטיביים של האדם.
המה האנרגיה המעוררת אותו לפעול באופן ספונטני של “בא לי” בקו מעשי ולהשיג… אך שורר פה ניתוק ופער רב בינות התחושות בלבו פנימה ובין העוצמות האידיאליות הרוחשות מחוץ לעולמו האישי, מעל ומעבר לו.
ו)המוח:
המוח הוא גוף אובייקטיבי והוא מסמל את “משכן העדות” לעומת הלב המקביל למשכן סתם. הלב הפועם בלהט ואילו המוח הוא קר ומאופק וכובש ושולט בריגושיו. הוא נכסף לדממה ומבקש להשתיק את השאון הרגשי הפנימי ומחוצה לו המפריע לריכוזו והתמקדותו באווירת הקודש הנסוכה מעליו.
המוח מטבעו הוא מחושל ויודע להניח ולהכניע את ישותו ואת תחושותיו וריגושיו ומאווייו ההומים והמציפים אותו בלהט, שלא יפגעו בו בעת ריכוזו והתחברותו באותם ערכים עילאיים הנחשפים לפניו ועימם הוא נכסף להתאחד.
המוח מגלם את הקו האנטלקטואלי והנע בתנועה מאופקת ושולטת של “אל תעשה” בעוד הלב רוגש ומתפעם ומבצע במוטיב של תנועת “עשה”.
ז)”אשר פוקד עפ”י משה”:
את העוצמה הזו להתרומם ולהתעלות מהטבע הבהמי, הסוחף והמדרדר ולהתחבר במעלת הקודש, ממשיך אל לבנו הרוגש משה רבינו, שמידות הענווה והצניעות אפיינו אותו כ”כ והוא היה האישיות היחידה שהתחברה כ”כ בתובנות התורה והיה זה שמסרה לנו, ומשכן העדות אכן “פוקד” על פיו.
כשהמוח מתקדם בכיוון מחושל של התרוממות של “פוקד עפ”י משה” אז יש לו השפעה עצומה על הלב שגם הוא יתפקד בתנועה של “אלה פקודי המשכן” זוהי התחברות הפרטים בהשראת הקודש ואז כליו הצרים והמצומצמים של הלב החשים אך את ישות עצמו, מתרחבים ומתחברים בנקודת הנפש שלהם עם האמת שמחוצה להם בבחינת “פקודי המשכן” והם יונקים שם עוצמות המביאות לפריחת האמת והנצח של הפרט..
ח)עבודת הלווויים:
ומי שמביא להתנשאותו של הלב ולהתעלותו לכיוון המוח היא גם תנועה של ד.פ.ק (היפוך סדר אותיות פ.ק.ד) בבחינת דופק הלב כשהאשנב נפתח והלב מזרים דרכו את החיות השוקקת של הדם במחזוריות מערכת הגוף בבחינת נשימה המסתלקת בתנועה של “רצוא” ולאחר מכן הנשימה שבה בתנועת ה”שוב”.
את משכן נשאו הלוויים אומנם בשאון ורעש של זמירות על מעלות (מדרגות) המקדש ושלא כעבודת הכהן הנעשית בלאט ובחשאי ואולם, הזמר הזה עשוי להביא להתרוממות הנפש והתעלותה והתנשאותה במשל נשיאת הלווים את המשכן.
ט)הלב מסמל את קו “העשה” והמוח מוטיב של “אל תעשה” קו “התשובה”:
בעוד הלב מורה על כיוון של עשיה, הרי המוח מתעורר מנקודת צפור הנפש… מתוך אותה נקודת אמת של מיצוי הנפש של היהודי בקו של “תשובה” שיש בו התבטלות והקרבה מוחלטת של “פוקד עפ”י משה” והתשובה הזו ממשיכה חיות שאינה רדודה ומוחצנת אך חיות מהמעיין השוקק מים חיים, מהשרש של חייו של היהודי והיא משפיעה, משפרת ומעצימה את קו המעש של הלב שיבוצע שלא מתוך מקום רדוד ומוחצן אך מתוך האמת הפנימית של הלב היהודי במרץ ובשקיקה בבחינת “אלה פקודי המשכן” כי קיימת התחברות של המודעות (דעת) בקודש.
י)משכן “העדות” – “עדות” חותכת שה’ “נועד” ומתחבר “התועדות” עימנו:
ומי מבינינו והדומה בעיניו כי מונחים של משכן, משה ולווים וההקבלה שלהם ללב ולמוח המה בחינת רעיון הזוי שאינו רלוונטי לעולמנו הפתוח וה”נאור” שידע כי זהו משכן “העדות”.
עדות נזקקת לאותם אישים תוהים וטועים כשמציאות מסויימת מעורפלת ולוטה בעבים מאפילים אך אילו לא יטלו ממנה את זכות קיומה ואת החיים השוקקים בה.
אדרבה, האפלולית הזו תהווה האתגר בה יתמודדו ועליו יתנצחו כל אותן דמויות נסיכיות המהוות עדות נאמנה, חיה וחותכת כי כשעם ישראל הנבחר מתחבר לשרש נשמתו ועצם חייו הוא מהווה משכן העדות המעיד על העובדה שה’ “נועד” במשכן בבחינת “התוועדות” והתחברות והקודש הזה מתפשט ומופץ על פני העולם כולו.
י”א) משכן העדות – סמל לתכשיט “העדי” הכתר שזריחתו נוצצת לעד (עדות)
וכל אותן דמויות בעלות הפנים העדינות והאציליות והרכות האלה המה יזרחו מאותו תכשיט יוקרתי של עדות “עדי העדיים” זהו כתר מלכות הניתן בראשם ומתנוסס ואור “העדות” הנזרה ממנו זורח לנצח “עדי עד” עד ועד בכלל. אמן
שבת שלום
(עפ”י לקוטי תורה לאדמו”ר הזקן פרשת פקודי ועפ”י מאמר “אלה פקודי המשכן” לשנת תש”ל לאדמו”ר הרבי מנחם מנדל שניאורסון ועפ”י לקוטי שיחות חלק כ”א מאמר “ויקהל פקודי”)