מאת: רבקה ערנטרוי
פרשת נשא
על העוקץ הארסי של רמשי הנחש, השרף והעקרב השורצים במדבר האיום והנורא, צלחו והתנצחו שומרי החומות.
היו אלה בני אהרון למשפחת “מררי”, שבעמידת “דום” הממושמעת שלהם עת נשאו את קרשי המשכן המסמלים עמידה שוקטת, הם הכניעו והכריעו את אימת הארס של הרמשים האיומים האלה.
יבואו “הקרשים” האלה וימגרו ויצלחו על ארס תעמולת אנשי “התקשורת” והמבקשים באופן שיטתי להמשיך לתודעת הציבור התם חולשה נשמתית.
“הקרש” הוא בחינת עמוד השדרה של האדם “המקשר” בינות המוחין לרגשות הלב המסתעפים ונמשכים ממנו והלאה ודווקא עמידת קשב ממושמעת היא זו המקנה את המסוגלות למודעות האחד שתהא מחושלת, זכה ובהירה וצלולה בתפיסת אמיתות המציאות מבלי ללכת פתי ולפול שולל ל”שקר” מכמורת של “מוסר אנושי” מעוות ומתעתע.
דווקא תנועה המתבטלת נוכח מציאות של קודש, מנשאת את האחד לכיוון של מוחין ויוזמת את ההמשכה של שפע זה להכרה ולמודעות, כך ששום גורם ומניע בעולם של מדבר של איגו ויובש ושממה, נטול חיי רוויה לא יוכל לעולם להביא לטשטוש וערפול של השקף מהימן בתפיסת העולם.
בני “מררי” מגלמים תנועה שיש בה מן “המרירות” של שיפוט עצמי ושקולים בהרהורי חשבון נפש… וכשהדבר מונע מתוכי דממה ושקט פנימי, עשוי האחד לכפות ולרסן בתוכו את האנרגיה התאוותנית והשלילית והיא שורפת ומכלה את המאווים לחיות, לפרוח ולשגשג כי פגע כאן ארס שרף של רמשי המדבר…
וככול שתנועת התעוררות זו עולה ובוקעת מתוכי ההתבטלות העצמית ומתוכי הנימים העדינים שבמעמקי הנפש, אזי רק האמת זועקת וקולו של האדם ודמותו הנודמים אינם מהווים מעכבים ומניעים החוסמים את התגלמותה של האמת בכול הדרה וזיווה.
סמל “המרירות” שבכינוי “מררי” מגלם רעיון של סיקור עצמי ברגעי התבוננות היא בחינת כפילות של שני בסמי ” המור” (מרירות – פעמיים מור) והריח הנודף מהם הוא מקור מרענן ומחיה.
את המור האחד המשיכו לקטורת במשל לתנועה מתעלית של עשן הקטורת מתקשר (קטר – קשר בארמית) ושכיוונה נע מעלה אל המוחין בקו של ריסון האנרגיה המהרסת, ואת המור השני ערבבו בשמן המשחה והוא מסמל את המסוגלות להפוך כוחות אנרגיים שליליים לכוח בונה, מעצב ומביא לצמיחה.
שומרי החומות ממשיכים עוצמה אדירה העשויה לסמא… להכות בסנוורין את האוייב המגיח מהמארב ואולם בתוכי המעגל שהם מכתרים, בנקודת המרכז והעיקרית שוכן לב העם.
ובתוכי הלבב פועמים עיתים ריגושים מקננים פחד שווא ושל חוסר בטחון באלוקים והוא נטול רוגע ושלווה ומכרסמים בו ומנקרים ספקות והתלבטויות קשים מטרידים והמונעים מהאדם מסוגלות להתקדם אל חייו ולהניע אותם לשגשוג ופריחה..
אזי באו בני משפחת “גרשון” נושאי יריעות המשכן לתוכי המדבר האיום והנורא והמה מהווים משל לריגושים ואהבות כזב העוטפים את נפש האדם אך הם יורים בו והוא מועד, נסחף ומתדרדר…
“וגרשון” שצולחת עליו השראה של ה’ ונמשכים בו כוחות רוחניים של קודש, מתנצח על רמשי המדבר ו”מגרש” אותם מלבו של האדם.
ונצוצות זכים טהורים עולים עתה ובוקעים משלהבת לב האדם, מהנשמה הטהורה שבו היא המנורה שבמקדש, ומתוכי מזבח ההקרבה שלו במסירות נפש נועזת של עם המחרף את חייו על קידוש ה’ והגנת בני עמו היקרים הם מגוננים … המה שומרי החומות…
ןבאים בני משפחת “קהת” הנושאים את כלי קודש אלה ומביאים לאסיפה ו”להתקהלות” (קהת) זיקי קודש אלה והם הופכים לעטרת נוצצת והמאירה את החשכה הקודרת והאפלה של “המוסר האנושי” המעוות.
והעם נושא תחינה ממעמקים:
“קומה ה’ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך” ולאחר התמודדות לוחמה זו בחשכה ובערפילי האויב, נגיע לשלב של “קומה ה’ למנוחתך אתה וארון עוזך”
ותהא זו שבת של מנוחה ורוגע והתנשאות של פרשת “נשא” והיא תשבית ותכריע את אימת חיצי האויב מתוך עוצמת המנוחה והעונג הפנימיים והכמוסים שלה.
שבת שלום
(עפ”י לקוטי תורה לאדמו”ר הזקן פרשת נשא)