מאת נועה זיידנברג, סטודנטית
מכיתה ג’ אני מאובחנת עם לקויות למידה.
בעוד שלאחרים נראה שהלקויות האלו הן פרס, עבורי הן משנות חיים.
נקודת הפתיחה שלי שונה מחבריי לספסל הלימודים ברבות השנים.
במשך שנים התביישתי בהקלות הללו, אך לאחר תהליך אישי ארוך, הבנתי כי עליי להיות מחויבת לעצמי, להבין כי ההקלות מייצרות שוויון בהזדמנויות ולא בתוצאות.
לאור החלטתי ללמוד באוניברסיטה חרף הצורך בהתאמות לאור הקשיים אותם אני חווה בלימודים, התחלתי בתהליך ארוך ומייגע; אבחונים, בקשות להתאמות לימודיות, מסמכים, שאלונים, שיח מול כל מוסד אקדמי וכל מכון אבחון אשר עברתי תחת מטרייתו בשנים האחרונות, ותהליך אישי מורכב להשלמה עם ההתאמות.
עד המבחן הפסיכומטרי חשבתי לתומי שהקושי מגולם בהתמודדות העצמית, אך כיום אני מבינה – ההתמודדות היא עם הבירוקרטיה ועם המוסדות השונים.
חרף כל הצעדים אשר פורטו לעיל, אני נתקלת במסע ייסורים בדרך לקבלת ההתאמות.
תהליך קבלת ההתאמות כל כך מייסר, מאתגר וקשה. לעיתים, התהליך מייצר בי ייאוש, רצון לוותר, להרים ידיים ולקבל את הגזירה – נקודת הפתיחה שלי לא תהיה כמו של חבריי לספסל הלימודים.
במצבים כאלו, אני מגייסת כוחות ומזכירה לעצמי שלותר על ההתאמות שקול ללוותר לעצמי – אני חייבת להילחם.
נקודת המוצא של המסגרת האקדמית היא שכל בקשת התאמות מקורה ברצון להקלות חסרות סיבה.
בשונה מבית המשפט, בו החשוד חף מפשע עד להוכחת האשמה, באקדמיה המצב הפוך – אני אשמה בניסיון להקל על עצמי ללא סיבה עד שהוכח אחרת.
אני מבינה כי בניגוד אליי, לצורך האמיתי שלי, יש כאלו המנסים לזייף, אך האם ההנחה הזו כלפי כולם היא הוגנת? האם לא מתפספסים סטודנטים בדרך? האם התהליך הבירוקרטי הקשה אותו מייצר משרד החינוך מחייב את תחושת התסכול והייאוש שאותם אנשים כמותי, בעלי לקויות למידה, חווים בדרך לקבלת העזרה אותם הם אמורים לקבל?
נוסף על המרכיב הנפשי, קיים גם מרכיב כלכלי – העלות לאבחון בודד היא בין 1500 ל-2500 שקלים. כל מעבר מסגרת לימודים (יסודי, חטיבה ותיכון, פסיכומטרי, אקדמיה) מצריך אבחון נוסף ומכפיל, משלש ואף מרבע את הסכום.
את האבחון להתאמות יש לבצע כדי לקבל הקלות בפסיכומטרי, אך אם המוסד האקדמי הנבחר, התלוי בין היתר בציון הפסיכומטרי עצמו, לא מכיר במכון בו נערך האבחון או במת״ל, נדרש אבחון נוסף, שני במספר בתקופה כל כך קצרה. כלומר – אדם בעל לקויות למידה ישלם 6000 שקלים לכל הפחות במהלך המסע שלו לרכישת השכלה.
בשנתיים האחרונות אני מנהלת מלחמה לקבלת ההתאמות, מלחמה כלכלית, מלחמה רגשית ומלחמה בבירוקרטיה. לאחר שהוצאתי סכום כספי לא מובטל, התמודדתי עם תחושת הקושי בלהודות בצורך בהתאמות, הגשתי כחמש בקשות שונות להכרה בהתאמות הלימודיות שלי ועמדתי על קבלת כלל התאמות שמגיעות לי גם לאחר סירוב המערכת להכיר בכל ההקלות אשר הומלצו לי שוב ושוב, אני תוהה לעצמי האם זה התהליך היחיד שניתן לבצע בשביל לקבל התאמות לימודיות.
האם אין אפשרות לשינוי במדיניות הזאת על מנת להקל על התהליך הזה – שכן בניגוד למקבלי ההחלטות על הקלות, לי אין יכולת להפסיק את לקויות הלמידה שלי, אני נאלצת להתמודד איתם במשך כל חיי. לא בחרתי בהם.
לטעמי, חייב להיות שינוי רדיקלי בתהליך, וזאת כדי לאפשר ליותר אנשים להגיע להישגים מוצלחים יותר לאור יצירת השוויון בהזדמניות.