מאת: נוי מאיר
אבל על אדם קרוב הוא תהליך רגשי מורכב עבורנו, בטח כאשר מדובר באובדן של ילד. מעבר לפגיעה בתפקודה התקין של המשפחה, אובדן ילד מייצג גם אובדן של ציפיות שלא הוגשמו, למשל הציפיה להיות באירועים משמחים בחייו.
גם האחים השכולים מאבדים קשר רגשי-ביולוגי שצפוי היה להיות ארוך טווח, ובצורה בלתי נתפסת, נקטע טרם עת. על פי הערכות, 1.5% מהילדים מתחת לגיל 18 יחוו שכול לאחר אובדן אח. למרות שכיחות התופעה, שכול אחים אינו מדובר מספיק.
לאובדן אח עשויה להיות השפעה מהותית על אחים שכולים, וככל שהקשר בין האחים היה קרוב יותר, האובדן והפגיעה קשים יותר.
האמונה ביכולת ההורים להגן על ילדיהם נפגעת, ובכלל האמונה התמימה שהעולם הוא מקום בטוח מתנפצת לנגד עיניהם. יש הורים שיעידו על ילדיהם הנותרו בחיים כי הם הפכו בבת אחת לרגישים יותר לזולת, לבוגרים יותר ותחומי עניינם של בני גילם כבר אינם מנת חלקם.
האחים השורדים עשויים לחוש שאינם מקבלים תשומת לב מספקת, ובכלל, שאינם ראויים לאהבה בעקבות העיסוק האובססיבי של הוריהם בילד המת ובאובדנם האישי.
למעשה, הם חווים אובדן כפול: זה של אחיהם וזה של הוריהם, שאינם חוזרים להיות הדמות ההורית המוכרת. לעתים, קיים אפילו צורך להעניש את הוריהם על כך שזנחו אותם לאחר האובדן, מה שעוד יותר מחזק את רגשות האשם שלהם. פרט לפגיעה הרגשית הקשה, יכולה להימצא פגיעה חברתית הבאה לידי ביטוי בהתבודדות או לחלופין, הקצנת התנהגות ואימפולסיביות.
כמו כן, עשויים להופיע תסמינים סומטיים כמו בעיות שינה, הרטבה ועוד, אשר שכיחים בקרב ילדים שחוו אובדן של אדם קרוב. בטווח הארוך, עלולות להתפתח הפרעות נפשיות כדוגמת חרדה, דכאון והפרעות התנהגות.
לעניות דעתי, לאור ההתמודדות הקשה עם האובדן ולאור ההשפעות ארוכות הטווח שלו, יש צורך להתערבות מערכתית משמעותית יותר מזו הקיימת. כפי שראינו, התערבות הורית בלבד אינה מספקת ויש צורך בהתערבות מקצועית – ההורים עסוקים בחוויית הכשלון שלהם כהורים ובעיבוד בלתי פוסק של אבלם.
גם השיח המשפחתי על האובדן ועל רגשות האחים בנושא, הוא שיח מציף עבור שני הצדדים, שיח שלפעמים לא מתקיים עקב הצורך לשרוד ולקיים משפחה נורמטיבית ומוגנת.
לכן, יש צורך בהתערבות מעמיקה יותר של מסגרות בית הספר בנושא אובדן ושכול: הקניית ידע וכלים עבור מחנכות הכיתה אשר יסייעו להם לאתר סימנים מסגירים בקרב ילדים שחוו שכול, ובכך יאפשרו לאותם ילדים הזדמנות לטיפול הולם בהמשך.
מעבר לכך, הסברה כיתתית בנושא אובדן ושכול תסייע לתלמידים להבין במעט את החוויה שעובר חברם לכיתה ואולי גם תעזור להם להתמודד במצבים אישיים כאלה בעתיד.
כמובן שהחשיפה לנושא צריכה להיעשות ברגישות ובמינון המתאימים, אך מספיק שהמחנכת תייצר פעילות כיתתית הקשורה לנושא בצורה עקיפה, הדבר יוכל להקל על אותו תלמיד שחווה אובדן ולהצמיח אותו.
ואם גם זה נשמע מוגזם, די בכך שמחנכת הכיתה תתעניין באותו תלמיד ותנהג בו ברגישות יתרה, כזו המצריכה את למידה מעמיקה של נושא השכול בקרב ילדים.
כמו כן, קיימות קבוצות תמיכה מותאמות גיל העשויות לעזור בעיבוד חווית השכול, גם להורה וגם לילד.
חשיפה לטיפולים קיימים והגברת המודעות לכך יכולה להיעשות באמצעות מערכות קהילתיות כמו בתי ספר, בתי חולים, שירותי רווחה ומקומות תעסוקה.
אסיים בנימה אופטימית בכך שכיום קיימת יותר מודעות לנושא, בעיקר כאשר מדובר באובדן של אח אשר חלה, כך שהקשר הטיפולי עם אחיו השכולים יכול להיווצר כבר בבתי החולים.