“בני היקר, זוהי מחוייבות לחיים!”
מאת: רבקה ערנטרוי
א) הקשיש ר’ פאלע:
כפר חב”ד הוא הישוב בו ביליתי את שנות הקסם של ילדותי. חרשתי פה כל סמטה וכל פינה, כל משעול וכל גבעה.
בכפר הזה היה ר’ פאלע הקשיש מראשי ועד הביקורת של הישוב, הוא התגורר כמעט סמוך לביתי ובהיותו מכתת את צעדיו בלילות שבת, במשעול התלול אל ביהכנ”ס הסמוך ששכן במעלה הגבעה, היה אבי ז”ל מתלווה אליו ותומך בו להקל עליו בטיפוס בדרך התלולה.
באותה פעם שאבא הציע לי להצטרף אליהם, נאותי בשמחה ונצמדתי אל אבא מתרפק בעוצמה, כי יראתי את חשכת הלילה הקודרת ששררה סביב.
אור הלבנה הקלוש שהפציע ונצנץ מבין לצמרות האפלוליות של עצי האקליפטוס בחורשה ממול, והקרניים העמומות שניזרו מפנסי הלילה בשולי הרחוב, לא הועילו ביותר לתגבר את התאורה דאז ולא הפיגו את העלטה.
קול התנים השואגים מהפרדסים בלילות החושך ורחש רשרוש איושת האילנות לקול משבה של הרוח השורקת, עוד היו מגבירים בי את ריגושי המורא והרטט, אף השדות הנטושים מעברו השני של הרחוב בם שוטטו כלבים שוטים איימו כ”כ, אך ליד אבא לא חשת כל חת ורטט.
התענגת כ”כ להסתופף בצל צעדיו של אבא וחווית את אויורת הבטח והנועם שהיתה ניסכת מפניו השלוות וחשת כה נינוח ורגוע.
אבא התקדם באיטיות מה בהתאם למקצב צעדיו של שכנו הבא בימים, ואילו אני סרכתי רגלי אחריהם, (כדי להניח לכם את רגעי הפרטיות האישיים שלהם) ואני הנני ניבט בקרקע מתחתי. משתעשע בציפיה בצלליות המרצדות לפני.
הצלליות הללו של אבא והסב הלכו וגדלו ושלי מאחוריהן הקטנטנה שבניהם ואלה התעצמו עם התרחקותנו מפנס הלילה ואח”כ כששוב קרבנו אל זה שאחריו, הן נצטמצמו ונעשו זעירות יותר וקטנות יותר עד שנעלמו כליל וכמה ייחלתי שהם שוב ישתקפו אלי וחוזר, חלילה.
ר’ פאלע היה נמנה אז על נכבדי הקהילה, אדם בעל חזות קורנת והדורת פנים… דמות מרוממת וחשובה ונישאת מעם, ואבא היה שותף לו בעסקנות הציבורית מטעם ועד בקורת הכפר.
ולמרות שהם דנו בעניינים שברומו של עולם, ר’ פאלע לא התעלם ממציאותי, סובב אלי את פניו המאירות והקדיש לי רגעים של חום וחיבה.
הם שוחחו והתדיינו בדרך כיצד ליישב את הדילמות העיקריות שעמדו אז על הפרק והוצבו בראש דיני הקדימה.
למדתי אז כי הישיש היקר הזה… הדמות המלבבת הזו היתה מתלמידיו של הסבא הג’ הרב יהושע ליין הי”ד, אבי אבא בעיירה דוקשיץ, וכשאבא היה שח אודות אביו, הסבא יהושע ליין בין יתר סיפורי הנפלאות שעלו על שולחן השבת, זרחו עיניו באור מבזיק ביותר ופניו זרחו מאושר והערצת אין סוף לסבא.
ב) הסבא זצ”ל ר’ יהושע ליין הי”ד:
כשסבא עדיין היה צעיר לימים הוא התפרסם בבקיאותו השנונה וביכולתו להבהיר ולהמחיש ולהחיות את הסוגיה, עד כי דומה כי המאזינים לו היו חווים אותה.
בעשנקוביץ, היתה עיירה ברוסיה בה כיהן סבא כרב המקום, ואולם כשפרצה שריפה ענקית ואיומה שכילתה את ביתו ואת האזור כולו, חזר סבא לעיר הולדתו נעוול ושם שימש כמחנך רוחני בישיבה.
עם השרפה הנוראה בערו גם כתבי הסמיכה שלו שקיבל בעת היבחנו ע”י גדול הרבנים דאז, הרב יוסף רוזין המכונה הגאון הראגאצ’ובי, וכשבאו לשאול את סבא בעינייני הלכה, הוא סרב לפסוק היות וכתב הסמיכה לרבנות המקורי שלו נשרף.
ההגינות של סבא, היושר ומידת הענווה לא ידעו גבול וכשדבר סרובו לפסוק בשל התמימות המושבעת שלו נודע לרב הראגאצ’ובי, הוא התאכזב נורא ומייד כתב לו תעודת סמיכה חדשה והאיץ אותה בדואר מהיר בסוס וכרכרה.
לאחר מספר שנים הסבא מונה לרבה של העיירה רודניא בסמיכות לעיירת ליובאויטש וב1941 כשהנאצים ימח שמם השתוללו והגיעו למחוז, סבא עונה קשות על ידם ועימו עלו על הגרדום בקידוש נפש עילאי גם סבתי הקדושה מרת רישא ז”ל, משפחתם ו1200 קדושים נוספים מאישי הקהילה ואבא נותר אז לבדו בנכר, מבודד מחיק של משפחה חובקת ואוהבת.
עשרים וארבע שנים אחרי התעללות הרצח הזו, בשנת 1965 פנו צאצאי הנספים לארגון יהודי באנגליה בבקשה נפשית לחלץ את גופות הקדושים מהתעלה ביער בו הוטמנו, וראה איזה פלא מדהים… איזה נס התרחש…
החופרים לא יכלו להאמין למראה שנגלה לפניהם סבא אוחז בידו ספר תהילים וגופו נותר כולו שלם ופניו קורנות ודומה כאילו חי.
כשנפגשתי עם תלמידי סבי זצ”ל אח”כ, הם אמתו בפני את הפרטים הפלאים של הימצאות הגופה בשלמותה ובדיוקן הזורח של פנים רעננות כ”כ ודומה כאילו חי היה.
הצלליות בקרקע עדיין צדו את תשומת ליבי כשלפתע חשתי כי משהו ניער והסעיר אותי והדליק בי נורה.
ר’ פאלע שח לאבא כי הננו נצר לשלשלת משפחת “גרציאן חן” בספרד שבימי “הראשונים” ובעת “תור הזהב” בתקופה של 350 שנה קודם לגירוש, שרתו סבות סבותי כראשי הקהילה בספרד ושכנותיה ושמשו כשופטים בערכאות הנכרים במדינות אלה.
גירוש ספרד ותור הזהב היוו עבורי פרטי היסטוריה נדושים שלעולם לא התחברתי עימהם ולעולם לא האמנתי שאני ונצר משפחתי המה הלב ומרכז עיקרה. הייתי המום ו”היחוס”הזה עורר בי התפעלות עצומה וזיקים של גאווה יהודית, והתחננתי לפני אבא בלב פועם:
ג) לייזר, בני היקר. זוהי מחוייבות:
“אבא, אנא, העלה את הפרשיה הזו בסעודת השבת בין יתר ספורי המעשיות”
אך אבא הישיר מבטו לעברי ותבע: “לייזר, בני יקירי, מחמד נפשי… ” חשתי שאבא אינו מוותר הפעם ואינו מתפתה לי..
ואבא התריס: “היחוס הזה מחייב! המגמה בחיים היא, שלא להגיע, חלילה, לגדלות והתנשאות נפשית, אך לייזר שלי, היחוסים האלה דורשים מאיתנו אחריות ואנחנו לא נאכזב, נכון? חתם אבא.
בליבי ביקשתי להפציר, להתעקש ולהתמקח, אך הארשת הרצינית שעטפה את פני אבא שיתקה אותי, ומול הסבר הנחוש והמוחלט הזה חשתי קטון וזעיר כ”כ ונדמתי.
ולימים תהיתי “מהי המחוייבות”? התבלבלתי והשתאיתי מאוד. נסיתי להגות בדבר… אך כל עוד נצנץ בי הרעיון, מייד משום מה, זנחתי אותו והסטתי אותו ממודעותי ודחקתי אותו העמק לתת ההכרה שלי.
כשאבא תבע מחוייבות, הוא, למעשה, שח בינו לבין עצמו, היות ואבא עצמו חש זאת תמיד בעצם נשמתו… בלשד עצמותיו . אבא היווה מודל, סמל ומופת הממחיש את הרעיון.
המחוייבות הזו התבטאה אף בהשקעה פיזית והתמסרותו בעמל ויגע ויזע להחלץ לאותם שטחים שהוא מעולם לא התנסה בהם ולא למד את מלאכת המחשבת ןחכמת אומנותם, אבל למרות זאת, בשל הכרח השעה זינק לתוכם.
באותם מבנים שנוטשו בכפר חב”ד, “ספריא” של אז ע”י הנמלטים הערבים במלחמת תש”ח, נתיישבו העולים הראשונים שעלו ארצה בשנת תש”ט.
ממול ביתנו ומאחורי לפסי הרכבת נמצאה באר מים חיים והוחלט להקציע את המבנה שם למטרת מקווה טהרה, ואבא שלא היה מיומן במקצוע השיפוץ ובהיותו בלתי מחוייב, בכל זאת התמסר כולו למבצע הזה ונטל חלק אישי בריצוף ובשיקום המקום.
ועם גמר המלאכה, כשהמקווה עמדה על תילה, ושוב בהעדר כל מחוייבות נטל אבא על עצמו את המחוייבות להעשות ה”בלן” הרשמי .
ובשעת בוקר מוקדמת, טרם עלה נץ החמה, בין בימות הקיץ הארוכים ובין בימות הקרה של הכפור הצורב בחורף, היה אבא מוותר על תנומתו הנעימה שלו, מתגבר כארי, מקיץ ורץ ומזדרז להסיק את מי המקווה לאותם שעדיין היו שקועים בתרדמתם הערבה…
ד) עופר המופרע הוא סגן האלוף:
את דמותו האצילית והענווה של אבא אפיינו תכונות נדירות ששאב מסבא שלא להתבלט ולא לחפוץ להתנשא מעל ומעבר.
ההקרבה האינסופית שלו ויכולות השליטה העצמית והאיפוק והמסוגלות האדירה לסובלנות היו מרשימים כ”כ והם שעמדו לו בעיתות של אתגרים והתמודדויות ועיתות של סבך, ואפילו כשגדול השובבים הפר את הריכוז בכיתה לא העניש אותו אבא, וביקש ממנו להמתין לאבא קמעה בחוץ עד שאבא יתפנה לשוחח עימו.
באחד מימות השרב של הקיץ כשאבא ואני עלינו על האוטובוס בצומת של הכביש הראשי, ניגש אלמוני אל אבא עטור במדי צבא ושאל אם אבא זוכר אותו.
אבא נעמד לקראת הגבר הזה וסומק הציף את פניו.
אבא, אומנם זיהה את הדמות אך הכחיש. הוא חשש שמא יכבד אותו הלה ב”מהלומה”.
“המורה שלום, הנני עופר תלמידך לשעבר. האם זכור לך שהשתוללתי כ”כ ובקשת ממני לעזוב את החדר?? אבל מדוע המורה שלום, לא הענשת אותי מעולם?
לאבא היו שבעים תלמידים בכיתה ואבא לא העניש מעולם.
עופר התלמיד “המופרע” גדל והפך לשרת בצבא כסגן אלוף.
ואכן, בשל עידודו וברכותיו של הרבי מליובאויטש התמסר אבא לשדה החינוך וראה בשליחות זו מחוייבות מוחלטת להיות קשוב לילד בנאמנה ובסבלנות רבה והוא ידע לצלול לעומקי נבכיה של נפש הילד, להבין אותה ולהתחבר אליה.
כך כבש אבא את רחשי הערצה והערכה של התלמידים ואת הנכונות שלהם להישמע אליו ולציית לו מתוך שמחה, כבוד ואהדה אדירה אפילו אם המטלה שהערים לפניהם היתה כבד .
ה) קור רוח ועמידה נחושה של שליטה ובכישה עצמית:
אבא היווה אות וסמל לעמידה איתנה בהתחייבות מתוך קור רוח של נפש אמיצה ונחשלת ושולטת ובזכות תכונות נדירות אלה, אכן ניצל אבא עת סכנת נפש מחרידה רחפה על חייו.
הוא נאלץ אז לשחק את תפקידו של האדם שנפגע, כביכול, מהירי המאסיבי שכוון לעברו, והוא הצליח להעמיד פני מי שנותר ללוא רוח חיים.
הדבר התרחש עת פילחו את הדממה של ליל חנוכה של שנות החמישים קליעי האוייב, חברי “הפדאיון” שנורו בדרך בואכה לכפר חב”ד.
הוא שכב קפוא ונודם ללוא זיע למרגלות הכביש והצליח להוליך שולל את המחבלים שירו עליו מתוכי הפרדס הסמוך ובדמותם כי בצעו את זממם המרושע, נמלטו מהמקום והותירו אותו עם שריטה קלה של קליע שהתעופף מעליו בכנף מעילו.
הנס הפלאי הזה התרחש כשאבא וחבר המורים עימו חזרו הביתה בלילה ממסיבת החג שערכו לתלמידיהם בבית ספר חב”ד בשכונת זרנוגה.
האוטובוס עצר בתחנה הראשית של הכפר והנוסעים נתבקשו לעשות רגלית את כברת הדרך של הכביש המוביל ללב הכפר והוא עובר בינות מטעי הפרדסים משני צידיו וללוא כל תאורה בשעות החשכה של אז.
אבא היה הראשון שירד מהאוטובוס, כשקרעה את הדממה שריקה של צרור יריות. הנהג סגר אז בחפזון את דלתות הרכב ונמלט, נעלם בדהרה לכיוון מחנה החיילים ששהה בצריפין הסמוכה.
כשצוות סיוע של החיילים הגיע למקום, הוא כה הופתע ונדהם לגלות כי אבא חי ושלם ללוא פגע ועדיין שכוב עדיין ללוא ניע בקור רוח שכזה ובשליטה עצמית מאין כמוה.
המחוייבות שאבא השריש בי לבשה עור וגידים עת מצאתי עצמי בשדה החינוך. אבא היוה דמות מופת עבורי באורחות התום שלו ובאופן העדין שבו הוא התנהל.
ו) שם המשפחה “ליין” והמה אבני חן ונפש של נועם וחן:
הוא הגיע להשגים נפלאים בסביבתו ללוא אמצעי כפיה ואונס עויינים וללוא התפרצויות של כעס וזעם המשחררים חצי עריצות שטלתנית. אבא נהג במשבצות אהבה, בעקביות ובמגע של אבני חן..
ואכן, שם המשפחה המקורי של אבות אבות אבי היה “חן” ואולם הוא שונה ל”ליין”בימי ניקולאי הצאר.
בתקופת הקנטוניסטים, נחטפו רבים מילדי ישראל ע”י הרשויות ברוסיה לתקופה של 25 שנה, ראשית כדי להתחנך במסגרת צבאית וכשבגרו גויסו לשרת כחיילים בצבא. הילדים הללו נדרשו להתנצר תחת לחצים איומים, ומבינותם היו שעמדו נגד השמד הזה בחרוף נפש נועז ולא נכנעו וקפצו למותם במי הנהר בעת האימונים. הי”ד.
הגזרה האכזרית הזו לא חלה על בן יחיד להוריו. ואת העובדה הזו ניצלו לתועלתם הורי הוריו של אבי.
את שם המשפחה “חן” סילפו וזייפו לשם “ליין”, היות וזו היתה הדרך האפשרית והקלה לערוך שינויים בתעודת הלידה של הילד וכך להימלט מאימת האסון הנוראי.
האות ח’ (של המילה חן) ברוסית רשומה כאות האיקס וכשמוחקים את שתי הקצוות העליונות נותרת וי הפוכה שהצליל שלה ברוסית הוא כשל צליל האות ל’ ומכאן, אפוא, מתקבל השם “ליין” ולא עוד חן,
לאחר הגזרות כשעלה הרעיון להחליף חזרה את שם המשפחה ליין לשם המקורי חן, נתקבל מענה שלילי מכ”ק האדמו”ר ר’ שמואל זצ”ל האדמור הרביעי לשלשלת רבני חב”ד, שלא להחליף שם שבו נתרחש נס ההצלה והמפלט מגזרת הקנטוניסטים ולכן נותר שם משפחתנו “ליין” על כנו עד היום הזה, אך תכונת החן לא נעתקה מהם והם הפכו לסמל ומליצה של “אבני חן”.
יש, וכשקרן אור נופלת על אבן שמבנה גופה הוא מלוטש וחד כמעין היהלום, אזי היא משתקפת בזריחה מבזיקה ומבהיקה עד כדי סנוור, במשל להתעוררות הנפש והתפעלותה ממקור השראה מאיר ומרשים ביותר.
ויש ואורות מקננים באבן אך אורות אלה מופנמים, מצטנעים ונעלמים מהמודעות בסמל לדמות עשירה בתכניה ובתכונות הקסם המדהימות שלה, אך הם מותירים על סביבתם רשמים עזים.
“אבני החן” למשפחת אבי הם בחינת מחוייבות למידות של העלם והצנע כמוסים, ואולם כככול שההסתר ומידת הענווה גדלים, כן קורנת מתוכם זריחה מבהיקה בחינת אור חוזר ומשקף את משואת הקודש של חב”ד המתנוססת לנצח.
