מאת: רבקה ערנטרוי
אז מדוע, אכן אי אפשר להפסיק לעולם את חדוותם הצוהלת של הנערים גוררי שברי הענפים וגזרי העץ ברחובות הכפר ואת הערמה המיתמרת ללא לאות בלב השכונה וגם את הגפרור המצית בה מדורת ענק בוערת ומכלה אי אפשר להפסיק?
ומשום מה גם את הלהבות המבהיקות והמרצדות בלשונות אש יוקדת ואת הניצוצות המבזיקים מתוכה אי אפשר להפסיק? וגם לא את זריחת הפנים הזוהרות והקורנות בשירה עליזה הפוצחת מתוכי המחולות הסוערים והחגים סביב הבערה הזו אי אפשר להפסיק.
ואותה חמד של ילדה תמה בשמלה אדומה ושתי צמות זהובות הנישאת במשובה ובחיבה שכזו והמתרפקת על כתפי אבא ועיניה בוהקות, חוקרת בתמיהה שכזו בעיצומו של מקצב המחול:
“אבא, למה אבא, למה דווקא היום הוא יום המדורות?”
וכל גרמי שמים וכל הכוכבים וכל חוזי האצטגנין וחכמי החקר עומדים דומם ולא מוצאים תשובה.
והאב הנדהם קורא לעברה בכיוון מעלה אל מאחורי לגבו בחביבות אבהית שכזו ובנימה של נחת ואושר משווע:
“עכשיו ילדתי, במאוצה המרקדת הזו את מבקשת מענה? הוא חומד לה לצון אך היא נותרת בשלה:
“אבא, למה?למה דווקא היום?” היא מתעקשת.
והוא מדקלם תוך כדי ניתורי המחול:
“להאיר את החשכה הזאת שהגיעה לשיאה בתנועה של אהבת היהודי ובכבוד שאנו מחוייבים לרחוש לו … ממש כמו במעגל הזה המאחד ומחבר את כולם באהבה שכזו ובלהט הריקוד” והילדה טרם מרפה.
“אבל למה דווקא היום, אבא… למה”? היא מפצירה”
ואבא שח בינו לבין עצמו:
יש להפיץ את קרני השלהבת לתוכי החשכה הזו, לתוכי האפלולית הכבדה והקודרת שהעולם לוט בה. זוהי חשכת המודעות של האחד בה הוא אינו מכיר בעמדת רעהו ואינו מעריך ומייקר את תפיסת חייו.
זוהי קדרות רוחנית של הכרה נטולת כל בהירות, השגה שאינה מעוגנת (עוגן) ומכוננת (מכון) על אנכים של זוך ואמת. זוהי תנועה הנעדרת זיקי גבורה נפשית וניצני בגרות מחושלת ומוכנות להתאחד עם הזולת ולהתחבר ולזרום עימו במין נינוחות ובהנאה.
אך בכל זאת, מה בדיוק מתרחש היום? מהרהר אבא לרגע ושוקע בהגותו בפסק הזמן… בהפוגת המחול, באותם רגעי כושר, כשהילדה ניצבת לצדו בוהה בקהל המרנן.
מהי הייחודיות המאפיינת את היום הזה? את ל”ג בעומר, היום השלושים ושלושה (ל”ג) מאז מחרת הפסח? אבא משחזר, משנן פרקי הגות.
דווקא היום ביום “ההילולא” דרבי שמעון בר יוחאי עולה כוחה של מידת “הוד שבהוד”
משמעותה הפנימית של המידה הזו ברובד הרוחני של עולם הספירות היא היכולת והמסוגלות להודות (הוד) שעלינו להודות בתפיסת אמת של המציאות בה אנו מתנהלים.
זהו צעד נועז וגבורתי ועצום המייחד את “היהודי” (הוד) המבקש להיחלץ מתוכי אותה בועה בולעת ומטביעה של אשליה והונאה חושית של כבוד מדומה ויוהרה של הבל בערפילי דמיון השווא והמתעתע בתפיסת חייו.
ורק לעמדה מחושלת וזכה כזו עשויים קרני ההוד (הוד שבהוד) והזיו שחשף רבי שמעון בר יוחאי להימשך, לחלחל פנימה ולהאיר את החזות והתפיסה.
ואולם, מאין אנו שואבים את העוצמה הרוחנית הזו והעוז להודות ולהשתחרר ממניעים של אגו ותנועה שחצנית מתרברבת ובכך ניתן יהיה להיעשות כלי… בית קבול האוחז ומכיל את העושר והאושר הזה?
הקרניים הבהירות האלה בוקעות מתוך אותה תהום עמוקה ומצולות של רז וסוד אלוקיים, אליהם הפליג וצלל רבי שמעון בר יוחאי והיום בעת הסתלקותו מפציעות קרני ההוד (הוד שבהוד) האלה בזריחת השיא שלהן.
האור הזה והזריחה הזו אמורים להסיר כליל את התל, את “גל” האבנים בהיפוך אותיות ל”ג החוצץ והמפריד ושמונע מהזריחה הזו לעבור ולפעפע לתוכי המודעות של היהודי ואותו “גל” חוצץ נעשה היום למקור של “גל” וגילויים.
זוהי בהירות והכרה צלולה בהערכת הזולת ובזיקה של כבוד כלפה. תלמידי רבי עקיבא לקו במידה זו בשל קו מוקצן ומידת הקנאות שאפיינה אותם ומרוב התלהמות וריגושים ביקשו לשכנע את הכלל באמיתות עמדתם הם ודחו בתנועה של קנאות מוחצת את הזולת.
ואולם האור שמפציע בסודות הנסתר שגילה רבי שמעון בר יוחאי דווקא ביום זה , הוא ששינה את העמדה הנוקשה הזו וריכך אותה והיווה את נקודת המקור והשורש לרגישות וליחס של כבוד היהודים.
יום השלשים ושלשה הוא יום ה – י”ח באייר והמסמל “חיים” ואת סופה של המגפה, היות וביום זה נמשכה לעם אותה תורת נסתר וסודותיה העמוקים והם המהווים את השורש והמקור לתפיסה שיש לייחס כבוד לזולת ולהעריכו.
ל”ג בעומר במונח המספרי שלו שלושים ושלושה מכלם ברבדים הרוחניים שלו ערך של כבוד. הכיצד?
במנין בני ישראל בפרשת “וייגש” מובא כי מספרם הגיע ל33 אבל הכתוב מציין שם את שמותם של 32 צאצאי יעקב בלבד, ומי שאכן, נעדר מהמניין היא “יוכבד” שנולדה בין החומות. הדבר רומז כי בעוד טרם הגענו ליום ה33, בספירה, תכונת יחס של כבוד וההערכה לזולת היא נעדרת ואינה מוחשת עדיין.
ואכן, הגימטריה של המילה כבוד שווה 32, וכשמצטרפת אליה האות י’ והמסמלת את השורש והמקור בסמל של האות י’ הזעירה והקטנה, אזי המודעות נעשית נאורה ופיקחת והאדם מעצב תכונות אופי בריאות ומסוגלות להתחבר ולהתמזג ולזרום ביחסיו עם סביבתו.
יום זה, אכן, מכונה “הילולא” וכוונת המילה היא נשואים. נשואים הוא מצב של התחברות שנובע מייחס הדדי של כבוד וההערכה, אל מציאות כזו של שלום ואחווה ניתן להגיע בשל הכרה צלולה ותפיסה בהירה במשמעות האמת של החיים והמה מהווים תוצאה של חשיפת הסוד והרז שפער לפנינו רבי שמעון בר יוחאי והעושר בזה הגיע לשיאו ביום ההילולא שלו ובכל שנה הזריחה הזו מתעצמת ונעשית עשירה יותר