מאת יובל חליוה (22)
הורה לילד שאובחן על הספקטרום האוטיסטי (ASD) בהתאם להנחיות משרד הבריאות, יהיה זכאי לקצבת ילד נכה מגיל שלושה חודשים ועד גיל 18 ושלושה חודשים, אם הוא עונה על התנאים הבסיסיים.
ומה קורה אחר כך? קצבת נכות כללית, תינתן למבוגר מעל גיל 18 ועד גיל פרישה, תושב ישראל, שעקב מוגבלות גופנית, שכלית או נפשית, נקבע שאינו מסוגל לעבוד או שיכולתו להשתכר פחתה בלפחות 50%.
אז מה יעלה בגורלם של נערים על הרצף האוטיסטי שמוגדרים בתפקוד “בינוני-גבוה”, אלו שיכולים להשתלב בשוק העבודה אך לא מצליחים?
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, אוסר על אפליה בעבודה עקב מוגבלות רפואית, והוא מהווה את החוק המרכזי המגן על אנשים עם מוגבלות.
למרות החקיקה, בוגרים על הרצף האוטיסטי מוצאים את עצמם נתקלים בחומות בניסיון להתקבל למשרות בשוק העבודה, לרוב על רקע סטריאוטיפי ודעות קדומות לפיהן איכות העבודה של בעל מוגבלות פחותה מזו של אדם ללא מגבלה רפואית.
בישראל, שיעור התעסוקה של אנשים עם מוגבלות נמוך משמעותית בהשוואה לאנשים ללא מוגבלות. בנוסף, שיעור התעסוקה הולך ויורד ביחס ישיר לחומרת המוגבלות.
הסברה ושכנוע המעסיקים שאנשים על הרצף האוטיסטי הם עובדים מסורים, וכמה חשוב חברתית ואף כלכלית להעסיקם לא יביאו את הישועה. לדעתי, יש להציע תמריצים כספיים לבעלי עסקים שמעסיקים אנשים עם צרכים מיוחדים. למשל, מי שיעסיקם באחוז סביר ביחס למספר העובדים בחברה, יזכה להטבות מהבנק, תשלומי חשבונות, הנחה בשכירות במרכזים מסחריים ועוד.
אני מאמינה שתמריצים כלכליים יזומים יאיצו את מגמת השילוב של אנשים בעלי צרכים מיוחדים בעבודות, ולא הסברות חיצוניות שמסבירות מדוע כדאי להעסיק או לעבוד לצד בעלי צרכים מיוחדים.
ברגע שעובדים ייפגשו לראשונה את האנשים המיוחדים כקולגות, ולא כדמויות נתמכות, אולי אז יחול שינוי אמיתי באיך שתופסת החברה את אותם אנשים.