מאמר דעה מאת אוריה גורי, סטודנטית.
הקרב היחידי של חיילי צה”ל הוא לא הקרב בשטח אל מול האויב, קרב נוסף של חיילי צה”ל הוא הקרב פה, מול הבית, מול משרד הביטחון.
משרד הביטחון אמון על חיילי צה”ל במהלך ואחרי שירותם הצבאי, אך נראה שמשרד הביטחון רק מנסה להתנער מאחריות זו.
איציק סעידיאן, שניסה להתאבד לפני מספר חודשים, עדיין מאושפז במחלקת כוויות לאחר ששרף עצמו.
איציק לחם במבצע “צוק איתן”, הטנק שבו היה נורה וחבריו ששהו עימו שם נהרגו ונשרפו. איציק נלחם גם הוא, מול משרד הביטחון בכדי לקבל העלאה באחוזי הנכות שלו כהלום קרב, אך נתקל באטימות מצד משרד הביטחון.
כשהיה על סף ייאוש, החליט לשרוף עצמו, כמו שחבריו נשרפו הם, אל מול המשרדים של משרד הביטחון.
מאז, הייתה הבטחה שתקום ועדה לציבורית בראשה יעמוד זיו שילון, ועדה זו תפעל לקידום רפורמה באגף השיקום אך טרם נשמעה התקדמות בנושא זה.
היחס של המדינה כלפי חיילי צה”ל חייב להשתנות.
המצב הקיים שבו חיילי צה”ל נאבקים בכדי לקבל הכרה ממשרד הביטחון על היותם פוסט-טראומטיים הוא מצב מתסכל נורא.
לא יכול להיות שאנו נזלזל ונפנה עורף לאנשים שהגנו עלינו, בני אדם צעירים בשנות העשרים לחייהם רואים וחווים מלחמות ואנו מתכחשים לכך שהם סוחבים איתם את אירועי העבר, איך אפשר להגיד לחייל שנכנס לשטח האויב בכדי להגן עלייך שאתה חושב שהוא פוסט-טראומטי עוד מהילדות ואין לכך שום קשר לשירות הצבאי שלו?
מה זה אומר עלינו, על החברה הישראלית, על האנשים שיושבים בוועדות במשרד הביטחון, שרואים בן אדם מפורק, שלא מצליח להחזיק סדר יום ועבודה מסודרת כי הוא חוזר כל הזמן אחורה לרגע שבו חברים שלו נהרגו על ידו אבל הוא יצא בחיים ואומרים לו שזה לא אמיתי, שהוא סתם ממציא, ואין סיבה שיקבל הכרה בהיותו הלום קרב?
איך יכול להיות מצב שמשרד הביטחון מתנהג בצורה כל כך כפוית טובה לחיילים שהוא שלח למלחמה?
איך זה לא ברור מאליו שחיילים צריכים לקבל טיפול נפשי בלי קשר להאם נכחו במלחמה או במבצע?
יש עוד כל כך הרבה חיילים לשעבר שבמציאות חייהם הם חיים כפוסט-טראומטיים אך לא קיבלו הכרה ממשרד הביטחון, המדינה חייבת לקדם את הנושא הנ”ל ובדחיפות, לפני שיהיו פה עוד מקרים כמו המקרים של איציק סעידיאן.