מאת: רבקה ערנטרוי
רק אהבה שאינה משתוללת באהבה תאוותנית ובועטת אך מתנהלת מתוך יראה פנימית, כבוד והערצה לדמות המשקפת ערכים נעלים, תביא להתקשרות עם הדמות הנאהבת.
אהבה זו מונה מהאדם להתגמד ממחדליו ונטיותיו המחבלות ורק כך יוכל להתקשר באהבה שהיא מחזקת, מעשירה וזורה אושר. זוהי אהבה שרירה וקיימת.
איזו תחושה מתסכלת היא להיקלע לאהבה הנתפסת בהנחות עולם עלובות והנעדרות אמת. צביונה של אהבה זו כה רדוד ומוחצן והיא סוחטת ומכלה את מצברי המרץ המפכים בנשמה.
ואותה אנרגיה הזורמת וקולחת חיים שוקקים של עלץ ושמחה פגה ומותירה אחריה חלומות כיסופים נאכזבים וחלל ריק של בדידות איומה וריגושי כאב משוועים ומקוממים בשל העדר יחס נאמן ואוהב ותחת זאת צצים ניצני מעל ובוגדנות קורעים לבב.
ואולם, איהי האהבה האותנטית והמקורית שאינה מזוייפת ואינה מועתקת והיא רוחשת במעמקי הנפש ושום מחיצה בעולם לא תוכל לטשטש את העוצמה והעוז המתדלקים אותה?
והיא עולה ומפעפעת מתוך ציפור הנפש בה ממוקד מקור העונג של האדם המאוהב המתעורר והמבקש אחר האהבה.
והוא תר ועורג אחר אותה דמות הנערצת ברוחו והמשקפת ומגלמת עבורו את הערכים הנשגבים הכובשים את לבבו ומסבים לו הנאת עונג אדירה.
הוא צמא, אולי, למבע של רוח בוגרת, נישאת ומרוממת, אצילית ומלכותית השופעת אנרגיות של טוב לב, חסד ורחמים ושמא, אף מלומדת היא בתובנות חיים ובמרחבי מודעות עשירים והיא נוסכת רוגע ושלווה.
וליבו מתקשר ברוח הזאת וכל עוד עצום הפער בינותם הוא חש ערגה וכלות נפש ואת רשפי האש היוקדים מתוכי עמקי נשמתו הצמאה .
והמרחק הזה עוד שואב את הבערה הזו מנקודות עומק אדירות יותר בנפשו והאהבה הזו מתעצמת ומכלה והמאווים שלו להתקשר בדמות הזו עוד מגמדים אותו מולה.
והוא מגלה הקרבה נועזת והתבטלות מוחצת כלפה, נוהג זה אינו מסתבר ונתפס בלב הזולת, היות והאהבה הזו הינה עמוקה כ”כ, רחבה ונסערת ובלתי גבולית וחולשת מעלי ממדי השכל והדעת הרגילים, המגבילים והסוגרים.
וכשההתקשרות הזאת מתגשמת בבחינת “כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם”(משלי כ”ז י”ט) כלומר, כשהמים זכים הם משקפים את בבואת הדמות הניבטת בהם, והאהבה שהאחד רוחש לזולת כשהיא טהורה ונטולת זיוף ופניות אשיות, היא מעוררת את לב הנאהב בתחושות דומות כלפיו.
המפגש ביניהם מעורר את עצם הנפש של הנאהב ומעניק לה שמחה וטוב לבב. ההתקשרות הזו מפיגה, אפוא, את הצער והכאב האוחז בנפש הנאהבים והמבט בינותם מחשל, מחזק ומרומם ומקנה לאדם עוצמה להתמודד בנחשולי החיים מתוך חדווה והתרוממות של רוח.
האהבה הזו מזרימה לדמות המאוהבת אנרגיות ומרץ ותנועה של זריזות להחלץ אלי האהוב מתוך נועם ועונג אדירים להתמסר אליו ולתמוך בו ולייקר ביותר את כל מה שעומד ברום עולמו של האהוב .
ההקרבה הזאת מתבטאת במידות של ארך רוח וסבלנות וייחס של חשיבות כלפי כל פרט ופרט הנוגעים ללב הנאהב.
ואולם, מה קשה הפרידה ומה רב אז הצער ואולם, עונג תמידי מאבד מההנאה שבו ורק ההרפיה מהתדירות שבו מעוררת הערכת אמת כלפיו, כמיהה רבה וגעגועים עזים.
ולכן אדם שאינו נחשף ונגלה לפני אהובו בכל עת אך מתנהל עימו בצינעה, בחשאי ובלאט, יודע כי ההסתר הארעי הזה עוד יעצים את האש הדולקת בינותם ממש כמו שבמצב של ההעדר אור, החוסר הזה מגביר את הצימאון וכמו שחולשה ובריאות לוקה מגבירים את התשוקה לחיות.
ההסתר הזה יעורר עם הגעגועים והכמיהה את הרוויתה של הנפש שתתענג על האהבה בתענוגים הזו כצבי העורג והשובר את צמאונו על אפיקי המים.
רק אדם שאוהב את עצמו ומייקר ומעריך את מה שקרוב לליבו, רק הוא יוכל לרחוש אהבה גם לזולתו כפי שהוא רוחש לעצמו בחינת “ואהבת לרעך כמוך” וללוא האהבה העצמית, יהיה, חלילה, נטול רגשות שמחה ותחושות של השתוקקות.
אהבה שאינה יודעת להתלבש בכלי, היא אופפת וחובקת וסוגרת על הנאהב לבל ייעלם, ואילו זו הנובעת מפנימיות הנפש לא תמצא מילים שיבטאו אותה, היות והאותיות הן יבשות והמילים הן כה מגבילות ומצמצמות.
ואולם, המבט באהוב משקף את נקודת מיצוי הנפש של המאוהב והוא המעורר ביותר.
בעוד האהבה מביאה לתנועה של התפשטות ושיחרור, הרי, שרגש של יראה מכווץ וסוגר על האהבה שלא יהיה בה שמץ של מעל ובוגדנות ושלא יהיה בה מן הזיוף והסילוף חלילה, אך שתהא עמידה, איתנה ונאמנה לבל תעלם לנצח.