מאת: רבקה ערנטרוי
המשמעות הפנימית והמסר של הצו להכות בצור ולא בסלע ולדבר עם הסלע ולא עם הצור…
צור הוא נוקשה ואטום מאוד בעוד לעומתו הסלע אינו קשוח וקשה כ”כ. הצור מגלם עמדה עריצה מאוד שאינה יודעת ותרנות ונטולת מסוגלות להתגמשות ולוויתורי פשרנות שהמצב דורש אותם בהן צדק.
הסלע מאפיין תכונה של קושי וקשיחות בדרג קל יותר וקל יותר להכיע אל ליבו ולעוררו לשנות כיוון בהתקדמו לקראת חיים מאוזנים ויציבים יותר.
העיקשות הילדותית נטולת הרסן ונשיאה בעול, הינה, בעצם, השלכה של תנועת הבגרות שטרם הבשילה ומבקשת לנער ממנה כל מדיניות של סמכות מרותית.
התוכחה שתכה במחדלים אלה ותביא לביטושם, לא תעשה באמצעות דברי רוך והתרפסות , היות והמה לו יגעו בנפשו של הילד הסרבן והמרדן והאטום, והוא יתבצר בסורו.
היכולת להוכיח קשות את הילד ולייסרו אך מתוך משבצות האהבה הרצופות על לבב ההורה… המחנך וכל אלה שאחריות חינוכו של הילד מוטל עליהם, הינה פרס אלוקה…. מתנת חינם שמעניקים לנו משמיים.
היכולת ההרמונית והאדירה הזאת נובעת ונמשכת, למעשה, מאותו אתר בריא ומאוזן בלב ושהושתת על בסיס של רוגע ושלווה פנימית ו
השי העצום הזה, נעוץ בעמדה מחוסנת של אמונה שלימה ובטחון מופלג ביד ההשגחה העליונה המסובבת הכול באופן של סיבות ומניעים לנהל את העולם והיא זו שמחזקת ומבצרת ומנחה ומביאה להתגשמות היגע וההשקעה שלנו הבלתי נלאית.
איכה נוכל לשפה מתונה אך מייסרת ומבטשת בשבט רודה ומלקה אך המבצע את ניקושם של הטרשים בביטויים נאים המתמשכים בתוקף המסתבר שהוא החלטתי וקובע, מוחץ ומשכנע אך מבעד למשבצות אהבה ועידוד?
ההתמזגות המלכותית הזאת בין כוחות הנפש המקוטבים והמהופכים של רוך החסד ושל עקביות גבורתית שהיא חריפה ונוקבת ומייסרת, המה אותות וציונים לנפש בריאה.
בגישה זו של מידת הגבורה בשבט “מצליף” ישכיל המחנך לעורר את הצור הנוקשה והקשוח, לחרוש סדקים בלב האטום שלו עד שהארה של חכמת הבורא בבחינת תובנות חיים נאורה תימשך מבעד לחרכים (סדקים) ותאיר ותתעורר, תחתוך ותשבית חולשות פנימיות ומניעים גסים של סיגי תאוותנות יצרים המעכבים את ראשית הצמיחה של הילד.
ואולם כשהנער “הננער” בחינת הצור הנועזת, נעשה בוגר לאחר שהביטוש ריכך את הקשיחות הנוקשה הזאת והתנכל למוקשים המחבלים בו, הוא עדיין נזקק ליד מכוונת ומוכיחה.
הכיוון עתה נע לקראת דמות בוגרת בחינת הסלע שעדיין לא נתרכך כראוי, הגישה היא לבבית יותר אך מונה ודורשת ומוכיחה אך מתוכי השידול הלבבי של אמא, ווהדברים נופלים אז על הלב ומעבירים בו רטט.
כשהמחנך מבקש לעקור תכונות שליליות ועקשיות, עליו “להלקות” את הצור, כדי שעיקשות זאת תימס… תעלם.
כשהמחנך מבקש לעורר את הנער הבוגר בחינת “הסלע”בכיסופים וערגה לקודש, כדי שהלב יתעורר בפוטנציאלים חסויים הכמהים להתגשמותם התכליתית, עליו לזכור כי כפיה ואונס ויד נוקשה חובטת, יחבלו קשות וירחיקו את הלב מהתעוררות רוחנית זו.
רק דברי תוכחה ברוך ובנחת יחלחלו הפעם פנימה…