אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי בעקבות הצאן לרעות את גדותיך במשכנות הרועים.
מאת: רבקה ערנטרוי
“הגידה לי שאהבה נפשי” מקוננת רועת הצאן לפני אלוקה, “אז מדוע נמשכו להן נשמותינו התמות לתוכי העולם האפרורי הזה כאותו צאן מעורר חמלה ורחמים בגעיותיו, ומעין הגדיים הרכים והצעירים, הנתונים בינות אומות העולם הזוממים להתנקש בנו כזאבי טרף?
ואתה אלוקים היא סופדת : “איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים… כעטיה על עדרי חבריך? (שיר השירים א’, ז’)
אייך אלוקים? איך אלוקים, הינך רועה אותנו, רובץ – “שאנן”, עת אנו נקלעים ל”צהרים” – ל”צער” של חרדת מוות מפני הסיכון האיום בהיותינו מעורים בינות עדרי “חבריך” הרועים, וחשופים ללוע עדרי טרף של זאבים שוסעים?
והוא שח לה:
“אם לא תדעי היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדותיך על משכנות הרועים” (שיר השירים א, ח’)
הגלות הזו מטשטשת את המודעות שלך בי, את תחושותיך שאינן רוחשות אלי וחשות בעונג האהבה הנעלם שאני ממשיך אליך בחינת דעת (דעי לך) של התחברות והתקשרות פנימית, והיופי שלך המתגלם בהרמוניה של עולם הרגש שלך נפגע ואינו יודע עוד לחוש ולהתענג על סוד העונג הנצחי שאני ממשיך אליך בינות האפלה הגלותית הזו…
אז צאי מעולם הקדרות שלך, מתפיסה מדוכאת של חשיבה צרה ומצומצמת ואתרי אותי… לכי בעקבות הצאן… העקבות המה הסימנים הסופיים… האחרונים בהם אני משתקף… לתוך עולם חומרי של גשם, בינות להנאות העולם ותאוותיו… לתוכי הקסם של ההנאה החומרנית הזו, יוצאים (צאן) ונמשכים ניצוצות הקודש, בם אני מסתתר.
“אבל מדוע הינך קל מסתתר? מדוע אינך נחשף ומתגלה? מדוע שומה עלינו לתעתע בחשכה הזו ולבקש אחריך שתגונן אלי פני מלתעות הרשע והזמם”? ואיה? איה הינך קל מסתתר? היא קובלת.
והוא משיב לה:
“לו הייתי נגלה ונחשף, אזי לא היית מבקשת אחרי, ולא היית כלל כמהה ועורגת, וללוא ההשתוקקות הזו וללוא החפיצה והכיסופים האלה, לא היית מסוגלת להעריך את העונג הזה.
לו הייתי נתפס על ידך בקלות שכזו, לא היית אז ענווה ותמה והיית זחוחה ומתנשאת יהירה ולא היית מסוגלת להכשיר בתוכך כלים להשכין בם את העונג הזה שבמשכנות הרועים!
הרועים שלנו, אבות אבותינו , המשיכו לנו אור אלוקי שהיה רוחני בלבד ולא יכול היה להתחבר ולהשתכן (משכנות) בתוך עולם החומר, אך ייסורי כור ההיתוך של מצריים הממרקים ומזככים, עידנו אותנו ועיצבו בנו את הרגישות הזו, את העדנה והזיקים לחוש ול”דעת” ולהתחבר איתי ולהעשות בחינת “היפה שבנשים” זו המבורכת בהרמוניה הנפשית ובמאזן של רגש.
אז הוא קורא לה:
“רעי את גדותיך על משכנות הרועים!
המושג “גדי” מגלם רעיון של הימשכות, כמו “מגד השמים”, מה שנמשך מהשמיים, הגדי התמים הזה נמשך אלי משכנות הרועים.
“משכנות” המה הכלים העומדים לרשותינו להתחבר עם זה ש”אהבה נפשי” האהבה הזו היא סוד הרחש של הנצוץ האלוקי הלוחש בתוכינו במסתרים וצמא כ”כ להתחבר אך הוא דומם בשל היותו כבוש ואסור בתוך עולם של גורמי הנאת החומר המעלימים ומסתירים…
לו רק היתה הרועה הזאת יוצאת מתוכי השחור והקפאון של הכפור הקודר הזה והיתה מתחברת ל”משכנות הרועים” , כי אז היתה חווה את סוד העדן שבעונג הנצחי הזה.
להתתחבר עם “משכנות” אלה, זהו כיוון המושך ההתחקות על משמעות אור הקודש שבתורה ולהתנסות בחוויה של מימוש המצוות ומעשיחסד וצדקה, רק המה ימלאו את האחד בעוז ועוצמה לגבור על כל מי שנערם עלינו ומאיים לפגע.
ככול שהצער שאנו חווים קשה יותר ווהמועקה כבדה יותר,אזי הם יעדנו יותר וימרקו ויעשונו בוגרים להעריך את העונג האדיר הזה.
לו רק יכולנו בתור הורים להתנהל כך עם ילדינו הרכים – “הגדיים” ולהימנע מהשפעה של מותרות הטוב הגשמי הזה, לו רק נאזרנו עוז שלא להשתפך לפניהם ולבקש את ההכרה שלהם בנו ואת אישור זכות קיומינו, כי אז יכולנו להעניק להם הזדמנות פז להשתוקק אלינו ולגלות ערגה וכיסופים כלפינו.
אזי תנועת האהבה הנסתרת של הרועה הנאמן שנאחוז בה בהתנהלותנו עם ילדינו היקרים, תמשיך אותם כמו גדי הנמשך למשכנות הרועים…
והם יתעוררו אז נכספים אלינו בתנועה מכבדת, מעריצה, משתדלת… חרוצה ומאוד מעריכה ונכספת להגשים את יעודם עלי אדמות במיצוי כל הכשרים והמסוגלויות שלהם והכלים העומדים בפניהם.
ועל אף שמצוות כיבוד הורים היא “כבדה” וקשה להם, שהרי אדם וחווה לא הורישו לנו תכונה נשגבה זו כי היו חסרי הורים, ואולם, הצמאון הזה והערגה שיצרנו בקרבם בדרכי חינוכינו באהבתנו המסותרת אליהם, יעצבו אותם לילדים מלאי ספוק ואושר.
(עפ”י אור התורה לצמח צדק דברים חלק א’ עמ’ תלב- תלד)
,