מאת: אלה דיק, סטודנטית
רבים מכירים את המושג שירות לאומי, אך לא באמת מכירים לעומק, מבינים מה זה השירות הלאומי.
בסוף התיכון, כשכל החברות בדקו וחיפשו מה לעשות ולאן ללכת שנה הבאה, כך גם אני.
בדקתי מכינות, מדרשות, עשיתי מיונים לצבא וגם בדקתי מקומות של שירות לאומי, רק כדי להשאיר לעצמי גם את האופציה הזו פתוחה.
לבסוף, התקבלתי לתפקיד שרציתי בצבא, אך בו זמנית נסעתי ליום מיונים וראיונות בפנימייה של נוער בסיכון, בלי כוונה שאולי באמת בסוף אעשה שם שירות.
יש מקומות שמגיעים אליהם ומתאהבים בהם- וככה בדיוק היה לי עם הפנימייה הזו, הגעתי ופשוט התאהבתי.
כל כך נהניתי להעביר שם את היום שלי, אפילו לא חשבתי על הריאיון או על הצבא או על שנה הבאה, התהלכתי במקום הזה והרגשתי שהוא בשבילי, ראיתי את הצוות מסביב והרגשתי שאני רוצה להיות איתם שם, ראיתי את עצמי עושה בדיוק מה שהם עושים, רציתי להישאר שם עם הילדים.
בסוף הריאיון, כששאלו אותי אם אגיע במקרה ואתקבל, עניתי שברור שכן!
ואז יצאתי בסוף היום, ובכלל נזכרתי שאני רוצה ללכת לצבא, ושבדיוק קיבלתי את התפקיד שהתמיינתי אליו ושרציתי.
היה לי לא פשוט להחליט אם לוותר על הצבא וללכת לשירות לאומי, כי ידעתי שאני מאוד רוצה ללכת לפנימייה ומצד שני מאוד רוצה ללכת לצבא, בסוף החלטתי שאני לא מוותרת על הצבא, אלא בוחרת בשירות הלאומי. בוחרת לעשות שירות לאומי בפנימייה לנוער בסיכון.
את השירות הלאומי שלי עשיתי שם במשך שנתיים, בפנימייה המהווה בית לילדים מהממים ומיוחדים שהוצאו מבתיהם מסיבות שונות ושהחיים שלהם אינם פשוטים, והפנימייה דואגת ועוזרת להם, תומכת בהם, והיא מקום בטוח ואוהב לילדים רבים.
הפנימייה מחולקת לקבוצות, כך שבכל קבוצה יש בין 10 ל-12 ילדים ונערים, ואת הקבוצה מובילים בנות שירות, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, וזוג נשוי שהם המדריכים של הקבוצה והם גרים ביחד עם הילדים, שהופכים להיות הילדים שלהם לכל דבר- ולכן הקבוצה נקראת משפחתון, כי היא ממש הופכת למשפחה קטנה.
השנתיים שלי בפנימייה היו מדהימות בצורה שלא ניתן להסביר, ביחד עם קשיים וימים פחות פשוטים, זכיתי להיות חלק ממקום כזה שעומד כל כולו על נתינה ואהבה, זכיתי להיות שם וללמוד הרבה מהילדים המיוחדים שהכרתי, ללמוד על אהבה ללא גבולות, נתינה תמידית, על הקושי והיופי שאפשר לפגוש בחיים ובעיקר למדתי הרבה על עצמי.
קשה להסביר איך מתלמידת תיכון את הופכת מהר מאוד להיות כמו אחות גדולה לעשר בנות שהופכות להיות הכי חשובות לך, כמו אמא קטנה, שאוהבת אהבה ענקית ובלתי רגילה את הבנות האלה.
עשר בנות שבשבילן שמחתי לצאת כל יום ראשון לשירות, שכל הזמן חשבתי רק עליהן ומה יעשה להן טוב, מה יקדם אותן, למדתי מה מתאים לאחת ולא מתאים לאחרת, מה כל אחת הכי אוהבת, מה קשה בבית ומה קשה בבית הספר.
למדתי שלפעמים אני יודעת מה להגיד ולייעץ גם כשאין לי באמת מה להגיד, למדתי להיות מקום בטוח בשבילן, מישהי שאפשר לסמוך עליה כשעל אחרים בחיים שלהן הן לא, שמעתי והכרתי סיפורים של ילדים שאולי הייתי שמחה פחות לשמוע, אבל שמחתי להיות שם בדיוק בשביל הילדים האלה.
הייתי זו שהעירה אותן בבוקר לעוד יום חדש, וזו שגם נתנה חיבוק ונשיקת לילה טוב בסוף היום.
שמחתי ביחד איתן כשהצליחו, וכאבתי ביחד איתן כשהיה קשה, והקדשתי את כל כולי למענן.
אם אף פעם לא היית חלק מצוות מסור שעובד במקומות האלה, שמקדיש את חייו למען הילדים החזקים האלה, אף פעם לא תבין מה זה אומר להיות שם,
בוודאות.
כי הצוות שם יודע שכל ילד הוא עולם שלם, שהמטרה היא לתת לכל ילד הזדמנות שווה להגיע לכל מקום שרק ירצה, לעזור להם להגשים חלומות, ולהשיג מטרות, ולהנות מהדברים הקטנים בחיים, ולעשות להם שמח וטוב יותר למרות שאולי החיים לא חייכו אליהם מההתחלה, וקלפי הפתיחה שקיבלת היו כנראה טובים יותר משלהם, ואולי לא.
ולתת להם להיות פשוט ילדים.
ובצבא, אולי גם שם הייתי עושה הרבה טוב, ומקדמת דברים אחרים, ומכירה אנשים חדשים, אולי.
אבל אני לא יכולה לחשוב על עצמי היום בלי השנתיים שירות לאומי שלי בפנימייה, בלי הבנות שלי שנכנסו לי עמוק כל כך ללב, הצוות המסור והאהוב שליווה אותי ושזכיתי לעבוד לצידו, מה למדתי על החיים ועל עצמי ועל אחרים, ואולי בעיקר- כמה מזל שבחרתי ללכת לשם מההתחלה.
כמוני יש עוד רבים, בנות ובנים שבוחרים להקדיש את חייהם במשך תקופה קצרה במקומות שונים ומגוונים בשירות הלאומי, ומסיבותיהם שלהם לא הלכו לצבא.
בגנים לילדים עם צרכים מיוחדים- ההורים שמפקידים את ילידיהם המיוחדים בגן בבוקר, וסומכים על הצוות שידאג וילטף וילמד, ומעניקים להורים קצת נחת, ומרעיפים על הילדים אהבה ללא גבולות – שם נכנסות בנות השירות.
עם קשישים, שקצת בודדים ונמצאים לבד, ומחפשים מישהו לדבר איתו, ולשתף אותו, ומישהו שיגיע אליהם כדי להפיג קצת את הבדידות ולעשות שמח וחם בלב – שם נכנסות בנות השירות.
ילדים חולי סרטן והמשפחות שלהם, שעוברים תקופה לא פשוטה, ומחפשים הרבה אור כשקשה, ומישהו שיוכל לשמח קצת את הילד בין הטיפולים, ושיבין מה הם עוברים בשגרה הלא פשוטה שלהם, וייתן קצת חופש להורים להיות עם שאר הילדים, ויחבק בבדיקה המפחידה – שם נכנסות בנות השירות.
ועם הנוער במקומות השונים, שזקוק בדיוק למבוגר הזה שייתן לו כח, שיאמין בו, שיעניק לו מקום להיות בו אחרי בית הספר, להרים יחד פרויקטים,
או שבזכות הבת שירות בבית הספר שלו הוא הצליח לסיים בגרות, והיה לו למי לספר מה קורה בבית, מקום להרגיש בו חלק- שם נכנסות בנות השירות.
ולבנות השירות אין מדים, ואין תמיד שפה משותפת כי כל אחת פועלת במקום אחר, ואף אחד לא מבין באמת מה היא נותנת מעצמה, וכמה היא מקריבה, ואיזה קשיים ועולמות הנפש שלה פוגשת, ואיך הבנות שירות פועלות בעורף ובחזית, עם האנשים שזקוקים בדיוק להן, בשקט בשקט הן מוסיפות אור איפה שרק אפשר.
ובדרך כלל אין להן רגילה, או אפטר, או חמשוש בהפתעה, כי אי אפשר פשוט לקחת חופש במקומות שבהם זקוקים בדיוק לך.
אז בפעם הבאה שתראו בנות שירות, תדעו שהן תורמות בדרך קצת אחרת, ותוכלו להצדיע להן בלב ואולי גם לומר תודה, וסליחה, כי לא ידעתי שזה מה שאת עושה.
ויום אחד כשיגיע חייל חדש אליכם לצוות, ותשאלו אותו מי היה המבוגר הראשון שהאמין בו, יש סיכוי גדול שהוא יגיד, הבת שירות שלי.