מאת: רבקה ערנטרוי
תבנית של אניה עתיקת ימים מוצפת אורות נצבה לה במרומי הארון שבחדרי בבית ילדותי בכפר חב”ד ועם רדת הליל ריצדו להן האורות בשובבות שכזו ונזרו לתוכי האפלולית מסביב.
אניה זו לא הפליגה למרחקים וולא נדדה לעמקי האוקינוס הגואים ולא נשאה שום מטען בתוכה, ואני הייתי ניבטת בה ארוכות, מייחלת שלא תעלם אל האופק ושלא תישאני איתה אך גמאתי ושאבתי לתוכי את אורה המבהיק.
היום אני נושאת את אנית הנוסטלגיה הזו הזורחת בנפשי והנשמה שלי עורגת והומה להאיר את מצולות השקיעה של בני עמי ולהפיג מתוכי את צללי החרדה של סערת הים והקצף והשצף הגועשים בו.
ואני מתרפקת על זכרונות הגן של “פרידה” בכפר ילדותי האהוב וכה כמהה להתרענן במשב המולת קולות הרוך של הילדות הטהורה והתמה ונפשי כלה לזריחה העולה משלהבת הנר הדקיק אותו אני אוחזת רכונה ומדקלמת נעימה כה נפוצה:
“באנו חושך לגרש ובידינו אור ואש” ואני זועקת ונכמרים בי תחושות של חמלה על בני עמי האהוב “סורה חושך מעלי, סורה”.
ואני מתחזה לאותו נר דקיק המהבהב מתוכי מחזה הגן בחנוכה בגן ואני חשה את האש המלבה בי ואני מזמרת:
באנו חושך לגרש
ולבנו לב אור ואש!
ועולה מול עיני תבנית מנורת החג הניצבת בזוית האולם בגן, למרגלותיה רובצים אריות החוסן. אף פעם לא חששתי לקרב הלום כי מין תחושה של אצילות ועוצמה מלכותית ניסכה מתוכם והתפשטה לה סביב וחילחלה לתוכי ונתמהלה לה באנרגיה הקולחת בי.
דימיתי מנורת גן זו לזרקור הזורח באפלה והמתנצח בגבורת אריות מלכותית מתנוסס על אנית האורות שעל ארון חדרי, והיא מפליגה וצוללת לתהומות של אופל ללוא חת ויראה עוד, להדוף כל גל של קצף זזעף השועט לשטוף את לבו של עמי היקר.
גלים משתוללים בסערה המתחוללת בלבו של הים מבקשים לשסוע בתפיסתו המתלבטת של בני עמי היקרים קרעים ולפלג אותו ולהפריד אותו מהיובל המרווה בו חיים. אויה אני מזדעקת.
ולטוע כפירה ותהיה ובורות ולטשטש ולבלוע את העושר שביוקרת המודעות היהדוית בערפילי כפירה וכפור וליטוע בעם תהיה ושממון של תנוק שבוי במכמורת.
הכיצד אוכלה לשחרר את שלשלאות האזיקים הכופתים בו ולחרות בו מודעות מחוטבת למשמעות האמת של נס חנוכה שהתרחש אז ולהצהיר נחושה, כי את הנס המתנוסס הזה נממשיך לממש ולהחיות בנשמותינו אף היום?
דמיוני נושא אותי אל אותו מחזה רווי רשמים בגן בו שמשתי כנר זעיר ובסמוך לי מבצבץ לו אורו של שמש המנורה, של הילד “הארי” שבחבורה. וכשנרותי הזעירים כה ספרו לי ספורים וכשהאור להט אלי, פתע חשתי איך נמסים בתוכי אט אט בדילי חלב של שעווה ושומן.
שואבת אותם לתוכה הפתילה של נשמת חיי. נטיפי החלב המתמוססים בקרבי המה סמל להתגלמותם של משאבי האנרגיה השוקקת הבוערים ונאכלים בי ומתדלקים בתוכי שלהבת של אהבה.
וכל עוד אוכלת השלהבת ומכלה את נטיפי השמן בתוכה, היא תהא דולקת ומאירה אך משום מה היא מותירה אחריה בתחתיתה גוון אפרורי תכול – שאלתי, למה?
גוון אפרורי ותכלת, שחים לי נרות החג, המה סממן מובהק של חינוך (חנוכה) מעוצב ומחוטב המנשים רוח שוקקת חיים לכלות (תכלת) את הכוח האנרגטי ואת כוחה המופלג של החכמה המופלגה להבעיר ולתדלק את אש האהבה.
מהי מהות האהבה והערכים אליהם כלה ונכספת נפשי? אני תוהה.
האם מכורה היא ומשועבדת? ושמא, פיתחה היא, חלילה, תלוות בתאוות בהמיות נפסדות? האם מתעורר בה דחף איום עמוק להתמכרות מסוכנת וכשהרוויה של השתוקקות זו נכזבת, האם תעשה אז זועפת ואימפולסיבית ומאיימת?
להיות משועבדים להתמכרות עויינת ומתעתעת לפילוסופיה של חכמת יוון בתרבות מעוותת או להיות קשובים לשלהבת נצחית המהבהבת בעמקי הלב היהודי השוקק באהבה מלטפת. מחממת ונצחית המפשירה גלדי כפור וכפירה וזורה אור של אמת ואמונה?
מהו אפוא הרושם העז של משמעות נס חנוכה? אני שואלת את השלהבת המהבהבת ועולה מהנר.
והחנוכיה שחה לי בלאט על כד קטן נחמד ועל נצחון של גבורת החשמונאי הצולח והמתנצח משתרע על האויב אך הנימה השקטה מהדהדת עתה בזעקה:
לא היה זה החוסן הפיזי האבירי והמחושל שהכריע את המערכה והקול הולך ומתעצם. הולך וגובר ומכה בי תדהמה:
הלוחמה הזאת היא נס שלא חוללו המכבים לנצר החשמונאי, ואולם, המבע המתגלם בגבורה עילאית וברוח נועזת ומחושלת, איתנה ויציבה נעוצה לא בחיל הפיזי אך בתפיסה הבהירה והצלולה במהותה של החרות.
הכרה מחוטבת וצלולה זו הנחיל מתיתיהו הכהן לבני עמו אז והוא שח להם כי זו היא סודה של הרוח הצולחת והמשתערת בעוצמה על חרב וחנית האוייב וכותשת והודפת את מלכות הרשע של יוון ומכלה את רוח הכפירה שביקש אנטיוכוס הרשע לטוע בארץ.
הנצחון המוחץ של החשמונאים במערכה הנטושה של מעטים נגד רבים ושל חלשים מול גיבורים ושל טהורים נגד טמאים לא נבע מעוצמתם הפיזית המחושלת של מתיתיהו ובניו.
היכולת של החשמונאי לחלוש על האויב ולהביס את עמדת קנקני השמן הטמאים בחכמת (שמן) פילוספית הכפירה של יון ולהכריע את הגישה האכזרית, הנוקשה והבריונית, זוהי משמעות הנס של חג החנוכה.
מה שהצית את הבערה והלהיט רוח גבורה חולשת בלב החשמונאים להדוף את האויב ולהכניעו, היה אור השלהבת של נר החנוכה שהודלק בשמן הזך בחותמת הכהן הגדול, הוא שהנחיל לעם את הנצחון המוחץ הזה.
ההכרה שהנשמה היא המחיה את הגוף ולא הגוף את הנשמה, ושהטוהר והזוך באמונת ה’ הוא סוד הגבורה המתנצחת במערכה ומנחילה את הנצחון היא מורשת החינוך של הסמל “חנוכה” ואת הנס הזה המשיך לנו האלוקים הטוב כפרס פצוי לעוז ועוצמה להתמודד ולהכריע.
פרס החינוך המזהיר ביותר לעידוד להעצמת בטחון הילד נגיש לו כשנובילו ביד רמה להיותו נר בעצמו.
והוא על החשכה אם נחרות בלבו עיקרון כי דרך ארץ קדמה לתורה, שהתנאי לאור התורה המתגלם בשלהבת הבהירה שיתפס בשלהבת התחתית התכלת והאפורה בשל קרב ההתמודדות במערכת החיים ויתפס בקרבנו באופנו המובן והמוחשי והחודר, מותנה בהקרבת המחנך לחניבו בשלהבת התכולה המתודלקת על מזבח האהבה.
רק האהבה היוקדת בגוף על מזבח ההקרבה של הכוח הפיסי ומתנוססת בשלהבת היא הכלי האוחז באהבה של התרוממות הרוח, בשלהבת הבהירה והעליונה והמאירה בחכמת התורה.
ולולא ההקרבה הזו לא יהיה נותר כל רושם ולא תהיה ניכרת כל הארה מהשלהבת העליונה של חכמת התורה והתחברות הנשמה בה. אהבות אלה רמוזות בגימטריה של המילה “ואהבת” העולה לסכום של 414 וזהו סכום פעמיים של גמטרית המילה “אור”- 207
הבה נניש לילדינו את שי החנוכה במנורת נשמה מזהירה ומאירה.
על פי תורה אור, אדמו”ר הזקן פרשת מקץ דרושי חנוכה.